כשהקרב נכנס לסלון: מדריך משפחתי ממודיעין להתמודדות עם פוסט-טראומה וריפוי משותף
מאמר זה מבוסס על הידע המקצועי של ירון אנטניר, מספר סיפורים ויוצר מופעי הסיפור: שקוף בחזית, מופע שזוכה להמלצות רבות ברחבי הארץ. כיצד משפיעה פוסט-טראומה על בני המשפחה של הפצוע, ומהי הדרך להתמודד עם הפציעה? על כך ועוד בטור הבא...
כשהקרב נכנס הביתה: הלום הקרב והמשפחה שנפצעת לצדו
כשחייל חוזר מהקרב, המשפחה שמחה שהוא חזר הביתה. היא רואה אותו עומד מולה, מחבקת אותו ומנסה להמשיך מהמקום שבו החיים נעצרו. אבל לפעמים הגוף חוזר הביתה, בעוד שחלק מהנפש נשאר בשדה הקרב.
כך קרה גם לי.
חזרתי ממלחמת לבנון הראשונה על שתי רגליי. לכאורה הייתי בריא ושלם. לא ידעתי שנפצעתי גם בנפש. במשך יותר מארבעים שנה לא קראתי למה שעובר עליי פוסט־טראומה. אמרתי לעצמי ולסביבה: "ככה אני".
אבל ה"ככה אני" הזה לא נשאר רק בתוכי.
פוסט־טראומה אינה מתקיימת בחלל סגור. היא נכנסת אל הבית, מתיישבת ליד שולחן האוכל, מצטרפת לנסיעות המשפחתיות ולפעמים גם נכנסת לחדר השינה. היא משפיעה על בת הזוג, על הילדים, על ההורים ועל כל מי שאוהב את האדם הפצוע ומנסה להתקרב אליו.
בת הזוג יכולה למצוא את עצמה חיה לצד אדם דרוך, שנבהל מרעשים, מתקשה לישון, נמנע ממקומות עמוסים ולעיתים מתפרץ בלי שהסיבה ברורה לה. היא עשויה ללמוד לבחון את מצב רוחו לפני שהיא מספרת משהו, לשנות תוכניות כדי לא להציף אותו ולשאת על כתפיה יותר אחריות בבית. לאט ובהדרגה היא עלולה להפוך מבת זוג לאדם שמנהל את הסביבה כולה סביב הפציעה.
גם הילדים מרגישים הכול, אפילו כאשר לא מסבירים להם דבר. הם לומדים מתי מותר להרעיש, מתי כדאי להתרחק ואילו נושאים לא מעלים. לעיתים הם בטוחים שהכעס של אבא קשור אליהם. ילד אינו יודע לומר "אבא נמצא בהצפה פוסט־טראומטית". הוא עלול לחשוב: "אבא כועס כי עשיתי משהו רע".
הפצע השקוף יכול להשפיע גם על ההורות עצמה. הרצון להגן על הילדים עלול להפוך לדריכות מוגזמת. הקושי בוויסות רגשי יכול ליצור ריחוק או תגובות שאינן תואמות את הרגע. מאחורי ההתנהגות הזאת יש לעיתים קרובות אהבה גדולה, אבל כשהפצע אינו מוכר, האהבה מתקשה להגיע אל בני המשפחה בדרך שהם יכולים להרגיש.
גם ההורים נפצעים בדרך אחרת. הם רואים את הבן שחזר מהמלחמה, אבל מרגישים שהוא אינו אותו אדם שיצא אליה. הם שואלים מה קרה, מדוע הוא מתרחק ומה הם עשו לא נכון. לפעמים הם חשים אשמה על שלא זיהו את המצוקה. אלא שקשה לזהות פציעה שגם האדם עצמו עדיין אינו מבין.
חשוב לומר: הכרה בפוסט־טראומה אינה הצדקה לפגיעה בבני המשפחה. היא גם אינה הופכת את הלום הקרב לאשם בכל קושי בבית. ההכרה מעניקה למשפחה שפה שבעזרתה ניתן להבין מה קורה, להציב גבולות ולבקש עזרה.
השיקום אינו שייך רק לאדם הפצוע. גם בת הזוג זקוקה למקום שבו יקשיבו לה. גם הילדים צריכים הסבר המותאם לגילם. גם ההורים זקוקים להכוונה, וגם הלום הקרב צריך ללמוד לדבר, להתנצל, לבקש מרחב בלי להיעלם ולקבל אחריות על הדרך שבה הפציעה שלו פוגשת את האנשים הקרובים אליו.
בשנת 2023, כשהתחלתי להבין את הפציעה שלי, לא יכולתי לשנות את העבר. יכולתי להתחיל להסתכל עליו אחרת. הבנתי שלא הייתי מקולקל. הייתי פצוע. אבל הבנתי גם שלא רק אני שילמתי את המחיר על כך שהפציעה לא קיבלה שם.
לכן, כשאנחנו מדברים על הלומי קרב, אסור לנו להסתכל רק על האדם שנושא את האבחנה. עלינו לראות גם את המעגל הקרוב שסביבו. משפחה אינה אמורה להפוך למטפלת, לספוג הכול או לוותר על עצמה בשם ההבנה. היא זקוקה לידע, להכרה, לליווי ולמרחב משלה.
הקרב אולי התחיל בשדה הקרב, אבל השיקום מתחיל בבית. לא בשתיקה, לא בהאשמה ולא בהסתרה, אלא בהבנה, באחריות וביכולת לומר זה לזה: אנחנו פצועים, אבל אנחנו לא חייבים להישאר לבד בתוך הפציעה או שקופים בחזית.
המאמר מבוסס על הספר "לא הייתי פצוע - הייתי מקולקל" מאת ירון אנטניר https://shakufbahazit.co.il/50-100/
יש לכם עוד שאלות לירון אנטניר? כנסו!
ליצירת קשר: 052-510-5100
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
