הַזַּלְלָן / סיפורים מהחיים
לא עזרו המכות שחטף מאביו והעובדה שנאלץ לשבת בחדרו במשך מספר שבועות, כשהוא ניזון מענפי סלרי וגבינה רזה, הוא התמיד במטרת העל של חייו. הזללן - פרק ראשון. בשבוה הבא, פרק שני.
המילה הראשונה שאמר הייתה: סופגנייה.
כן לגמרי ארוכה, אבל לגמרי סופגנייה..
לשווא ניסו הוריו ללמד אותו לאמר אבא ואמא, אך הוא בשלו - סו פ ג נ י ה, לא ויתר, סופגנייה ,חזר ואמר, סופגנייה .
אחיו הקטן תיקן את המעוות, כשחזר ואמר "אבא ואמא" פעמים רבות, אך את ההשפלה הראשונית ,של סירובו לקרוא להם בשמם,לא שכחו הוריו מעולם.
ובכן, כאשר כל מעייניך נתונים לסופגנייה, השפלות הוריות, לא ממש נוגעות לך, בשכבה העבה שמקיפה את אזור הבטן.
שכבה זו נתנה לו כוח.
כוח לדחוף תור שלם של ילדים בתור לגלידה,
כוח להיכנס ראשון למזללת ההמבורגרים בשכונה,
כוח להילחם על החשוב לו מכל : מזון על כל סוגיו וצורותיו.
לילד הזה הייתה משימה חשובה: לאכול את כל מה שקיים בעולם, ולצורך המשימה הזו היה מוכן לעשות הכל ,פשוט הכל.
משום שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, החליט הוא לגזור קופונים של מבצעי מזון בסופר,וניגש לממש אותם. לאחר מכן, הוא נמצא על ידי הוריו, כשהוא זולל עשרות קופסאות, של מעדן בטעם בצל, בפינה חשוכה בסופר, לאחר שאלו לא נאכלו על ידי אף אדם מלבדו.
לא עזרו המכות שחטף מאביו והעובדה שנאלץ לשבת בחדרו במשך מספר שבועות, כשהוא ניזון מענפי סלרי וגבינה רזה, הוא התמיד במטרת העל של חייו.
כאשר מטרה כה ברורה מלווה אותך מרגע הלידה נראה שעתידך כה ברור עד שאין מקום לשום ציפייה אחרת ....האומנם?
שאלה כזו בברור שלא נשאלה על ידו, או על ידי הוריו,שעסקו בהישרדות קיומית ובניסיון לסתום את פיו של בנם .
בביתם לא נאכלו שום מאכלים מיוחדים, והם תמיד קיוו, שהבסיס הזה שסיפקו, ישביע את כולם, ואם לא , אז תמיד אפשר להוסיף עוד מאותה מנה.
הם חיו חיים פשוטים ומטרת האוכל הייתה להשביע ותו לא, מי שחיפש להנות היה צריך רצון ודמיון, ואת אלו הם בהחלט לא סיפקו.
כמה שנים קדימה:
הילד האכלן בשנות השלושים לחייו, שוקל כמה ששוקל ועובד ,כמה צפוי, במעדניה .
הוא נשוי ויש לו שני ילדים. אשתו עובדת בחברת ביטוח.
הוריו הלכו לעולמם, ואחיו הקטן, זה שידע להגיד "אמא ואבא" ,עובד במפעל ליצור קמח.
הוא המשיך לערוך חגיגות מזון אליהן הצטרפה אשתו רק לעיתים רחוקות. ברובן היה לבד, זאת משום שרצה להקדיש לתאווה זו את תשומת ליבו המוחלטת.
נראה היה שעלה על המסלול המקובל, ותאוותו לאכילה לא הפריעה לו לנהל את שאר חלקי חייו על מי מנוחות, כן, כך זה היה נראה...[
עד ליום שבו הכל הפסיק.
היה זה עוד יום מאותם ימים שגרתיים בהם קם לעבודתו במעדניה.
אשתו והילדים כבר עזבו את הבית והוא התיישב ומרח לעצמו 4 פרוסות לחם עבות בממרח שוקולד, כשלצידן שני ספלי קפה גדולים.
לאחר מכן התקלח, התלבש, והנה הוא בדרכו למעדניה.
כאשר הניח רגלו על מפתן הדלת, חש בדקירה איומה בחזה, ומיד אחז בו. הוא חשב שאולי זו צרבת ,שנהגה לתקוף אותו מידי פעם בפעם,לאחר אכילת שוקולד, אך לא, הכאב היה חזק מידי והלך והתחזק מרגע לרגע, עד שהוא נפל.
גל אלפרון
עורכת דין בעברה,
כיום כותבת ספרי ילדים, סיפורים קצרים, ומציירת,
בכל שבוע יפורסם פרק מסיפור שכתבה בהמשכים,
אתם מוזמנים להתרשם ולקרוא ולהגיב,
אשמח לשמוע מכם ל
galpron@yahoo.com
