לפגוש א-להים במטבח – ד”ת עם שיר לפרשת ויקרא תשע”ט
פרשת ויקרא, ואולי הספר כולו, מטילים עלינו יראה מרגע שאנו נדרשים לעסוק בו: קרבנות, משכן, טומאה וטהרה, תורת הכהנים– פרשיות גדולות ועצומות העוסקות בנושאים שאין לנו כמעט נגיעה בהם כיום. אנחנו התרגלנו כל כך לרעיון של ”וּנְשַׁלְּמָה [במקום] פָרִים - שְׂפָתֵינוּ.”,
פרשת ויקרא, ואולי הספר כולו, מטילים עלינו יראה מרגע שאנו נדרשים לעסוק בו: קרבנות, משכן, טומאה וטהרה, תורת הכהנים– פרשיות גדולות ועצומות העוסקות בנושאים שאין לנו כמעט נגיעה בהם כיום. אנחנו התרגלנו כל כך לרעיון של "וּנְשַׁלְּמָה [במקום] פָרִים - שְׂפָתֵינוּ.", של תפילה במקום קרבנות, שקשה לנו עד למאוד להתחבר, ולו רעיונית לאווירה הנושבת מן הספר השלישי של התורה, בקר, צאן ועופות; שחיטה, הפשטה, בשר, דם ועצמות. שמן, סולת ומחבתות, הממלאים את הפרשות הראשונות של הספר, לא נתפסים בעינינו על כל פנים, כמתכון להגיע לא-להים, להתקרב.
אז בלית ברירה עושים הפרשנים והדרשנים את הלינקים הדרושים כדי לחבר אותנו על העולם הרחוק ההוא – יש שידברו על מנחת העני שרצויה יותר, כי נפשו הוא מקריב, ויש שיעסקו במושג החרטה או הווידוי, אף שאלה כלל אינן מודגשים בפרשתנו.אף המושג "קרבן" בעברית של זמננו מתייחס להשקעה, למסירות, למוכנות לתת מעצמך, וכבר התרחק מרחק ניכר ממשמעותו המקורית שהיא בעל חיים, או אוכל צמחי, אשר מובא למקדש ונשרף לכבוד ה’.[1]אנסה הפעם בפתיחת הספר לא להתחמק אלא לגעת דווקא בעניין עצמו, בטעם והריח העולים מפרשתנו, ויקרא, וחברותיה, באווירה האופפת את המקדש וקודשיו – ומשם להשליך על חיינו שלנו.
***
"בין סיפורי הבעל שם טוב יש אחד שנגע במיוחד אל לבי, ואין זה סיפור דמיוני, אלא משהו שאמר הבעש"ט לאחר מות אשתו. וזאת אמר: ’אילו הייתה אשתי בחיים, הייתי מסוגל לרחף ולהמריא השמימה באמצע היום ובאמצע השוק, ולא כאליהו שעלה במדבר’. [...] ובכן, כדי להבין את דבריו אין צורך להאמין בניסים, צריך רק לדעת מה זאת אהבה.
כי מה אמר? הוא אמר, לאחר מות אשתו, שאילו הייתה עמו בין החיים, אזי היתה לו תחושת שמחה, התעלות, התרוממות, תחושת היכולת ממש להמריא ולרחף [...] ושמתי לב גם למילה "שוק", מדוע דווקא מעל השוק, מדוע לא למשל, מעל בית המדרש? - ברם, השוק הוא המקום שהתקשר בדמיונו של הבעש"ט ובדמיוני שלי עתה, עם הוויתה של אותה אשה.
השוק הוא המקום אשר לשם הולכת הייתה יום יום לקנות ירקות ופירות, דגים, ביצים, תה. דברים פשוטים, הנה לאחר שהאשה איננה כבר, אתה תופש, כי היה בזה מן הקדוש. אותה הליכה של האהובה, של אשת הנעורים. אני מדבר על השוק, שוק התקווה, שוק הכרמל, שוק מזעבוז, שוק מחנה יהודה, מכולת, סופרמארקט, מה שאתה רוצה. אילו היה אפשר להחזיר את הזמן, את האהבה, את השמחה, את החיים, את חיוכה, את טיפות הזיעה הזהובות שעל מצחה, את ידיה האוחזות בפרי. אילו אפשר היה כי אז, אמר הבעש"ט, הייתי כה מופשט הגשמיות, עד שהייתי יכול לעוף, לעוף מעל אותו שוק". [פנחס שדה, אשתי אהובתי בואי ונרקוד, עמ’ 212-213]
***
עבודת המקדש המוצגת בפרשתנו מלאה בצבעים עזים וחיים: בעל החיים המוקרבים, הדם הנשפך על המזבח, הבשר והאברים העולים עליו. קרבן המנחה, עם הסולת והשמן. ריחות הבישול, והטיגון למינהם: וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; מִנְחָה עַלהַמַּחֲבַת; אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל. חלב, כליות, קרביים; קְטֹרֶת הַסַּמִּים; אש ועצים, הדשן ועוד ועוד, כל אילו תיאורים הלוקחים אותנו לעולם המטבח. הולך לו אדם למקדש, רוצה להתקרב לקונו, להתקדש, להתעלות – והנה מחזירים אותו לתוך הקרביים העמוקים של המטבח. עם כל הקישקה בחוץ, כמו שאומרים.
חמשה סוגי קרבנות מוזכרים בפרשתנו: קרבן העולה מוקרב כולו לה’, המנחה מן הצומח נאכלת ברובה על ידי הכהנים, רוב בשר קרבן השלמים נאכל על ידי הבעלים המקריב אותם, חלקו לכהנים, ומיעוטו הקטן עולה למזבח. החטאת והאשם ברובם הגדול נאכלים על ידי הכהנים. האכילה הא חלק בלתי נפרד מהבאת הקרבן עצמו, ואם הייתה מחשבה לא מכוונת כראוי בעניין האכילה שלו (כגון, שחשב לאוכלו מחוץ לזמן הראוי או מחוץ למקום שמותר) – הדבר פוסל את כל ההקרבה, "כִּילֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם".
המשך ... / לפגוש א-להים במטבח – ד"ת עם שיר לפרשת ויקרא תשע"ט – אפרים או
מכל זאת אנו למדים שלא ניתן להתקרב באמת לקודש, לקדוש ברוך הוא – אם איננו באים אליו בכל הוויתנו הגשמית ביותר, עם נפשנו, בשרנו ודמנו. הבודדים מקרבנו המקפידים בקריאת הקרבנות בבוקר לפני תפילת שחרית אומרים בסוף כל קרבן, "יהי רצון מלפניך... כאילו הקרבתי קרבן". ואולם אדם הבא למקדש, איננו מתפלל או מודה לה’[2]. הוא מקריב בפועל, ממש: סומך ידו על ראש קרבנו, נשען על הקרבן. ובזה די לו: לרצות, להתכפר, להודות לה’ וכל זאת ללא מילים. הגוף הוא שמביע כאן עצמו בסביבת הקודש, גוף האדם, גוף הקרבן, כדבריו המפורסמים של הרב קוק: שכחנו שיש לנו לא רק רוח הקודש, אלא גם בשר קודש. ויפה מכל ביטא זאת דוד, משורר התהילים: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי." הנפש הרוחנית צמאה באופן פיזי. הבשר הגשמי, נכסף וכמה באופן רוחני.
***
נבחן בעצמנו, כמה נמצאים אנו בבית כנסת, בבית המדרש? וכמה מצויים אנחנו במטבח, בפינת האוכל, בשוק ובמכולת?
עבודת ה’ שלנו, הקרבה אל הקדוש והנשגב
חייבת לבוא לידי ביטוי גם ובעיקר, בתחומי הגוף.
פרשייות המקדש באות ללמדנו, שדווקא מתוך העיסוק בבשר ובדם, האכילה, ריח הניחוח וכל התחושות הגופניות והחושיות -
ניתן וצריך להתרומם אל הנשגב,
אָדָם כִּייַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’.
את ימי הפורים נחוג בשבוע הבא,
במשלוח מנות של אוכל,
במתנות לאביונים לצורכי הסעודה
ומעל הכל בשולחן ערוך באוכל ערב לחך, ומשתה יין: כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי.
וַיְדַבֵּר אֵלַי: זֶה הַשֻּׁלְחָןאֲשֶׁר לִפְנֵי
אבות ישורון בשיר נידח שמצאתי בפרוייקטשירי משוררים, מרגיש את עצמו במלוא הוויתו, דווקא במטבח הקטן שלו:בשתיקה. בין הכלים, המזלג הגדול שלי, הכפית הרגילה שלי, כאשר אני עושה לי קפה. הלחן של ערן וויץ והביצוע של רונה קינן.
[1]בעבודתי באולפן גיור, אני מוצא כי פעמים רבות התלמידים אינם מבינים בכלל מה הכוונה במלים "קרבן", "קרבנות". אלו מילים שכפשוטן, הולכות ומאבדות את אחיזתן בעברית הישראלית המדוברת.
[2]אכן, ישנו וידוי על קרבנות הבאים על חטא. אך למרבה ההפתעה זה איננו מצוי בפרשתנו, אלא בספר במדבר. כנראה שיסוד הקרבנות הוא בהבאה עצמה שלהם, ללא צורך בהוספת מילים משלנו
