כִּסְדוֹם הָיִינוּ? –ד”ת עם שיר לפרשת וירא
המבחן של כל חברה, כך מלמדת אותנו התורה הוא ביחס שלה לחלשים, לנזקקים, לעוברי האורח חסרי הישע.יותר ממה שצריכה להטריד אותנו המתירנות המינית עלינו לשאול את עצמנו אודות מצבם של דרי-הרחוב בערינו.חברה עלולה לקרוס
המבחן של כל חברה, כך מלמדת אותנו התורה הוא ביחס שלה לחלשים, לנזקקים, לעוברי האורח חסרי הישע.
יותר ממה שצריכה להטריד אותנו המתירנות המינית עלינו לשאול את עצמנו אודות מצבם של דרי-הרחוב בערינו.
חברה עלולה לקרוס, לההיפך, כאשר אובדת בה החמלה, זהו משפט הא-להים בארץ, ובארץ ישראל שבעתיים.
המקרה של סדום ועמורה בא לחדד את הרגישות האנושית
את ח"סדום ועמורה" הפכו להיות בניב הישראלי המצוי שם נרדף לשחיתות בתחום המוסר המיני. פריצות, מתירנות מוגזמת, הפקרות משפחתית ומינית, צורת לבוש ודיבור לא צנועות ביותר - כל חברה והגבולות שלה, כמובן – יזכו לכינוי המקראי "סדום ועמורה". לא פעם אני מוצא את עצמי מגונן על שמן הטוב של כמה מהערים בארץ כנגד התקפות שכאלו מצד ישראלים – לאו דווקא דתיים –המטיחים שאי אפשר לחיות ככה, זה סדום ועמורה, וכו’. זו לא הנקודה, אני טוען בלהט. הערים סדום ועמורה הפכו אמנם,כבר מתקופת המקרא, לסמל לחברה חוטאת ומושחתת: "כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ"(ישעיהו א)וכן לעונש האולטימטיבי, המוטל על קבוצת אנשים, שהעלו את חרון אף ה’ בפשעיהם החמורים, עיר שלמה שחוטפת על הראש, ובגדול - "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה’ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ"(דברים כט). ובכל זאת יש לשאול ולברר, מהי אותה "חַטַּאת סְדֹם" הידועה כל כך לשימצה? מהן הסיבות הספציפיות למהלך של הפיכת עיר על יושביה לעיי חורבות?
נזכר לרגע בקדימון מן הפרשה שעברה, כאשר לוט נפרד מאברם דודו, ובוחר ללכת לגור בסדום, מציינת התורה כבדרך אגב: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה’ מְאֹד".כביקורת מרומזת על החלטתו של לוט. בהמשך נזכרת המלחמה בה נפלה העיר בשבי, מבצע ההצלה הנועז של אברם, והמו"מ של אברם עם מלך סדום בסיום הקרב. בכל אלו אין כלל איזכורלעוונות של סדום, ולא נראה שיש פסול בסיוע של אברהם לעיר כולה ולמלך העומד בראשה.
בפרשתנו, לעומת זאת,עומדת להתקבל החלטה גורלית לגבי העיר סדום, וה’ מחליט לשתף את בה אברהם, לצרף אותו להרכב השיפוטי: "וה’ אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָםהָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל ... אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶתבָּנָיו וְאֶתבֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". מהקדמה זו ניכר שהנושא בו אנו דנים מתייחס, על דרך השלילה, לדרכו של אברהם – היינו לדרך הצדקה והמשפט. והנה נוסח כתב האישום: "וַיֹּאמֶר ה’,זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּירָבָּה, וְחַטָּאתָםכִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָהנָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִםלֹא, אֵדָעָה". זהו ניסוח מופשט שאיננו מזכיר חטאים מסוימים או תחום כלשהו של עוון ופשע. אמנם כן, יש כאן דימוי של זעקה וצעקה, המרמזים על כך שהחטאים מופנים כנגד בני אדם, מן הסתם החלשים בחברה – שהם הזועקים מרה, מפני העוול והרשע שנעשים להם על ידי אנשי סדום.
הפועל "זעק" נמצא בתורה כולה רק פעמיים. פעם אחת אצלנו, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה,והשנייה בתחילת ספר שמות, בני ישראל נאנקים תחת עול השיעבוד המצרי האכזר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם...וַיֵּאָנְחוּ בְנֵייִשְׂרָאֵל מִןהָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶלהָאֱ-לֹהִים, מִןהָעֲבֹדָה." (שמות ב, כג). בשני המקרים, הזעקה, שמן הסתם נישאת בחלל האוויר לכל מי שמוכן לשמוע –מגיעה עד כסא המשפט של מעלה. בפרשת המשפטים שבתורה, נאמר בפירוש כי התעמרות בחלשים – מולידה צעקה שלהם, וזו מגיעה עד ריבונו של עולם, וגוררת עונש כבד: "כָּלאַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִםעַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִםצָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב"(שמות כ"ב)
***
המשך הסיפור מציג את אנשי סדום כרשעים, לעומת אי-אילו ’צדיקים’ שעשויים להיות בתוכה. והנה, כאשר מגיעים המלאכים לסדום להפוך אותה, או אולי בינתיים, רק לתהות ולבחון את התנהגות אנשיה, הם נתקלים מצד אחד בהכנסת אורחים מכבדת ונדיבה: "וַיַּרְאלוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּאאֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶלבֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם ... וַיִּפְצַרבָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶלבֵּיתוֹ. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ". מן העבר השני, כלל אנשי העיר, מגלים טירוף של אכזריות כנגד האורחים: "אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַלהַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַדזָקֵןכָּלהָעָם מִקָּצֶה". הם דורשים שלוט יוציא את האורחים מתחת חסותו.אין ספק שההתנפלות נועדה להתעלל באורחים, שכן בהמשך לוט מתחנן: "אַלנָא אַחַי תָּרֵעוּ... רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵלאַלתַּעֲשׂוּ דָבָר". ואילו הם מאיימים עליו בתגובה: "עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם". כלומר, נעשה לךיותר רע, מאשר רצינו לעשות לאורחים.
***
בהיותי מדריך בתנועת הנוער, בשלהי שנות ה-80, פנה אלי א"ש, חניך בערך בגיל 10, ושאל אותי, בשיא התמימות "מה זה מעשה סדום?". הנחתי שהוא שמע על סיפור כזה ברדיו,ולא ידעתי עד כמה עלי להיכנס למשמעות החמורה והמינית של העניין. לבסוף הסתפקתי בתשובה שזהו מעשה מגונה של התעללות, ודומה שנחה עליו דעתו. המקור לביטוי המשמש בהקשר של אונס מיני בעיקר נגד גברים, הוא דברי אנשי סדום ללוט: "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁרבָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה,הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם". שיכול היה בהקשר אחרלהתפרש כרצון לתהות על קנקנם, אך נראה כאן במובן החמור של התעללות מינית. "בְּמִשְׁכַּב זָכָר" מפרש רש"י. אכן בהמשך, לוט מציע כתחליף לבשר האורחים, להפקיר את בנותיו שלו (!), לתאוות ההמון המסתער: "הִנֵּהנָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹאיָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָהנָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם". נראה שסצנה נוראית זו לבדה, היא שהולידה את הקישור בין סדום ובין הפקרות מינית, ואולם יש לזכור שבלב העניין מונחת ההתעללות הפראית כנגד האורחים, הזרים, חסרי הישע.
***
הנביאים מזכירים בדבריהם את סדום כמשל וכדוגמא, הן לחטאים החמורים שלה, והן לעונש ההולם שספגה. בנבואה הפותחת את ספר ישעיהו "שִׁמְעוּ דְבַרה’קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" - נוכל לראות בברור כי ההקשר הוא השחיתות המוסרית, בעיקר של נכבדי העם, היושבים על כס המשפט, ובמקום לסייע לחלשים – הם מנצלים את מעמדם כדי להתעמר ולהתעלל בהם:... "יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. [...] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים,יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם". ואכן גם התיקון אליו מטיף הנביא בלהט, הוא של מערכת הצדק והמשפט: "הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט... שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה". עד החזון המיוחל לעתיד לבוא, שמצא דרכו גם לתפילה היומיומית שלנו: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה... צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
יחזקאל הנביא (טז), רוצה להנגיד בין חטאות שומרון, ממלכת ישראל, ובין חטאות ממלכת יהודה, והוא מצרף גם את סדום, "אחותם" למשוואה: " חַיאָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה’, אִם-עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר עָשִׂית, אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ."(כלומר שירושלים חטאה יותר מסדום!) והנה, הנביא משמש לעת מצוא כפרשן התורה, כאשר הוא מגדיר בדיוק במה חטאה סדום: "הִנֵּהזֶה הָיָה, עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַתלֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט, הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַדעָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. וַתִּגְבְּהֶינָה, וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה[1] לְפָנָי". השפע שהשפיע הקב"ה על ככר הירדן ואזור סדום, לפני המהפכה:"כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... כְּגַן ה’ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – לא הביא אותם לתמיכה באחרים, לפתיחת היד ולנדיבות – אלא דווקא לצרות עין, לגאווה ולהתעלמות והזנחת העניים והחלשים.
***
שיבות הדאגה החברתית, התמיכה בנזקקים.
ערים בעלות מערכת רווחה פעילה, ואזרחים אכפתיים,
נגישות ומוסדות חינוך לבעלי מוגבלויות –אינן בגדר סדום ועמורה.
לא לחינם פותחת פרשתנו בהכנסת האורחים המופלאה של אברהם
בריצה לסייע, לעזור, להאכיל רעבים, לתת מנוחה לעייפים.
איוב, צדיק מקראי נודע, משתבח בתכונותאלו:
"כִּיאֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ,וְיָתוֹם וְלֹאעֹזֵר לוֹ.
בִּרְכַּת אֹבֵדעָלַי תָּבֹא, וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן.
עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר, וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי.
אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים, וְרִיב לֹאיָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ" (פרק כט).
נסיים בדברי הרמב"ן החשובים (יט, ה):
"דע כי משפט סדום הייתה למעלת ארץ ישראל
כי היא מכלל נחלת ה’ – ואיננה סובלת תועבות".
שנהיה ראויים לחיות בצדק ובמשפט, בהיכלו של מלך.
[1]’תועבה’ נאמרה בתורה גם לגבי חטאים מיניים, ועוונות אחרים, אך גם לגבי עוול מסחרי ומשפטי: "לֹאיִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. ... כִּי תוֹעֲבַתה’אֱ-לֹהֶיךָ כָּלעֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". (דברים כה)
לתגובות: efraim.oren@gmail.com
