”בהאמר יש חוויה אחרת של אחדות ואחוות לוחמים”
יאיר טיקטין – מחנך, סופר ואיש אדמה מקיבוץ כרמים הנמצא בסבב רביעי של מילואים בעזה, הוציא לאור את הספר ”לומדים בשביל ישראל - מתל-חי לתל אביב – מסע יהודי-ישראלי” (הוצאת צמרת), המיועד לאוהבי הארץ המטיילים בה
"בקשר הגדודי הודיעו שכוחותינו נתקלו ושיש פצועים. זינקנו עם ההאמר הפתוח במהירות של 200 קמ"ש, הישר לתוך התופת, ובחירוף נפש חילצנו את הפצועים תחת אש. באותם רגעי אימה ורוממות לא חושבים האם החייל שנפצע הוא חילוני או דתי, איש ימין או איש שמאל, אלא פשוט קופצים לביצוע המשימה. משהו מיוחד קורה שם בעזה. בהאמר שלי נוהג דניאל, סבא לשני נכדים שגר באריאל. הסמל שלי, אלכס, גר בפרדסיה ועובד כמחנך בבית הספר הדמוקרטי, והקלע, מנגאו, הגיע לארץ מאתיופיה בגיל 20, אח בכור ל-12 אחים. בהאמר יש חוויה אחרת של אחדות ואחוות לוחמים, אבל קיימת תחושה שברגע שאתה יוצא משערי עזה הכבדים, אתה מזדכה לא רק על הפחד, אלא גם על אותה אחווה ועובר לעולם של קיטוב. עולם שבו אתה חייב לבחור מה אתה יותר: ’יהודי’ או ’ישראלי’, האם אתה מאזין למוזיקת חזנות או לרוק אמריקאי, מפזם את שירי עומר אדם או אריק איינשטיין? אני רוצה לכפור בדיכוטומיה הזאת. הדבר שהכי בולט בספר שלי הוא השילוב הכל כך ישראלי בין מקורות יהודים מהתנ"ך דרך חז"ל והגות ימי הביניים והעת החדשה לבין המקורות הישראליים מהספרות הישראלית המתחדשת. החיבור הפשוט בין דבורה הנביאה לחנה סנש, בין רבי כלפון הכהן לבין נתן אלתרמן, בין נעמי שמר לרבי יצחק סונה (חזנו של הרב עובדיה יוסף) או בין הרב קוק לא.ד. גורדון, אבל אולי הגשר הכי משמעותי הוא הניסיון לחבר בין האדמה לבין עולמות הרוח".
כך אומר יאיר טיקטין, מחנך, סופר ואיש אדמה, שבימים אלו יצא לאור ספרו "לומדים בשביל ישראל - מתל-חי לתל אביב – מסע יהודי-ישראלי" (הוצאת צמרת). שביל ישראל הוא מסע רגלי, המתבצע לאורכה ולרוחבה של הארץ לאורך למעלה מ-1,000 קילומטרים. ספר זה מנסה להרים את המבט מ"אבק היום יום של הדרך" ובמקום לעסוק רק בקשיי הדרך ובניווט מנקודה לנקודה לבחור להתבונן ולהביט לעבר "הסיפור הגדול" שמלווה אותנו. ספר זה מיועד לאוהבי הארץ המטיילים בה וגם לאלה שמעוניינים ’לטייל’ בשבילי הנופים והשירים מהספה בבית. הספר פותח דלת למפגש מעשיר ומעמיק עם נופי ארצנו, עם שירי ארץ ישראל ועם גיבורים וגיבורות ששזורים בשביל ישראל ובסיפורה של האומה. בכל מקטע מופיעים מפה ותיאור המסלול, טקסטים ודפי לימוד יהודיים ישראליים, קטעי מדיה והזמנה למסע אישי.
טיקטין, תושב קיבוץ כרמים שבנגב המשרת במילואים בעזה מאז השבעה באוקטובר מעל 250 ימים, לא ישכח לעולם כיצד בשבעה באוקטובר הבית שלו רעד. "רצתי לחדר הנשק בקיבוץ, התחלקנו לזוגות וכל היום שמרנו על הבית. ביום ראשון כבר הייתי בצאלים וראיתי שיירות מילואימניקים עם קיטבגים צועדים על הכביש. הלב שלי הדהד את מילות השיר ’פתאום קם אדם, הוא מרגיש כי הוא עם, הוא מתחיל ללכת’".
בימים הראשונים של המלחמה לחמו הוא וחבריו בגזרת כפר עזה. טיקטין: "בדרך ראיתי שדות קטל, גופות ומכוניות שרופות. היה רגע, שבו עמדתי בנגמ"ש מול רמזור אדום ותהיתי האם לעצור? התחושה שאנחנו דורסים את השדות הייתה קשה לי. כעבור שנה חזרתי לשם בפרויקט שיקום חקלאי במסגרת ’קדמה-התיישבות צעירים’ ובשבוע קדמה שתלנו ביחד את מה שדרסנו".
טיקטין מודה כי עד כה במהלך המלחמה חוו הוא וחבריו חוויות לא פשוטות של חילוץ פצועים תחת אש, ולמרבה הצער גם פינוי הרוגים. "בסבב השני היינו בעיקר בקו הגנה. בסבב השלישי השתתפנו במבצעים להשמדת תשתיות תת-קרקעיות של האויב, וכעת אני באמצע סבב רביעי שבו אנו נמצאים בקו הקדמי של המוצבים הנמצאים בתוך רצועת עזה ומגינים בגופנו על תושבי העוטף ומדינת ישראל. דווקא המלחמה חידדה את שאלת ה’למה’ לגבי הקשר העמוק שיש לנו האחד עם השני ועם הארץ שבה אנו גרים. במובן מסוים בדיוק בזה עוסק הספר שלי", הוא אומר.
בגיל 27, מלא חלומות, יזם טיקטין הקמת מכינה קדם-צבאית יחד עם יניב מזומן, חבר מישיבת עותניאל וממסע משותף להודו. הם הגיעו לבסוף למיתרים לכיש והצטרפו ליוזמה המקומית. במשך שנתיים שימש טיקטין כמנהל החינוכי במחזורים הראשונים של המכינה, שמאז הפכה לאחת המכינות הגדולות והמצליחות בישראל. במקביל ללימודיו הדריך ב"מסע הישראלי", שם פגש את ענת, אהבת חייו ואשתו. הוא ראה אותה מטפסת בקלילות אל פסגת הר ארדון ואמר לעצמו: "זאת תהיה אשתי".
לאחר נישואיהם נולד בנם הבכור בארי חיים. הברית שלו הייתה רגע של חסד – תחושת שייכות עמוקה לשרשרת הדורות. "הרגשתי שאני חוליה אחת בשרשרת עתיקה ועמוקה, כשהחזקתי את התינוק שלי ואמרתי את ’שמע ישראל’", אומר טיקטין שעם השנים המשיך לפעול בחינוך – בארגון הנוער "צמרת" ובתיכון "יחד" במודיעין. באותה תקופה חיפשו הוא ואשתו ענת מקום משמעותי יותר לגור בו. הם עזבו את רחובות ועברו לגור בקרוואן בקיבוץ כרמים שבצפון הנגב, שם התרחבה המשפחה ונולדו להם יהודה ויצחק. את ספרו הקדיש יאיר לילדיו ולכל החולמים אחר השמש.
קיבוץ כרמים, שהוקם ב-1980 על ידי השומר הצעיר, חווה תת-אכלוס והיה על סף פינוי. תושביו בחרו להיאבק על המקום, ובמקום לפנותו הוא הורחב וקלט שני גרעינים חדשים: גרעין אקולוגי וגרעין מעורב של דתיים וחילונים. כך נוצרה קהילה מרתקת וייחודית של חילונים, דתיים ומסורתיים החיים יחד באורח חיים ציוני ואקולוגי. עבור ענת ויאיר זו הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלו – קהילה חיה, תוססת ומשמעותית – ציונות, קיימות וחיים משותפים של שונות מכבדת. באותה תקופה חזרה מכינת "עמיחי", שבה הדריך טיקטין כ-15 שנה קודם לכן, לקיבוץ כרמים. במשך 13 שנים הוא ניהל אותה. הוא מודה כי "עבודה עם בני ובנות 18 צעירים חדורי אידיאלים ומלאי טללי נעורים עבריים – היא מתנה. היא מאפשרת לך ללמוד בלי הפסקה, כי דרכם אתה רואה גם את עצמך. הם כמו מראה. זה מכריח אותך לחיות חיים עם מתח רוחני, חיים כנים יותר".
את כל אלה הוא הביא לספרו החדש, שנולד מתוך מפגש עמוק עם הארץ ועם בני האדם, מפגש של "אני-אתה", כפי שהגדיר מרטין בובר. בתואר השני שלו חקר טיקטין את בובר, שביסס את ההבחנה בין מפגשים אינסטרומנטליים לבין קשרים אנושיים עמוקים. הספר כולו מבוסס על רעיון המפגש – מפגש עם הנוף ומפגש עם הסיפור הגדול של עם ישראל. השירה העברית נוכחת מאוד בספר, כשבין שלל עיסוקיו הוא גם כותב שירים שפורסמו בבמות שונות. השירים – כמו הסיפורים שמאחורי הנוף – שזורים בין דפי הספר.
טיקטין כתב את ספרו בתקופת הקורונה. "דווקא העובדה שלא היה אפשר לצאת מהבית וגם קצת הזמן שהתפנה לי מהעבודה בגלל הסגר גרמו לי להשקיע את הזמן בכתיבה. הכתיבה לקחה כשנה, אבל למען האמת היא נמשכה 45 שנה, כמניין שנותיי. בספר משוקעים הדברים שלמדתי בילדותי, בבית שלי שהוא בית אוהב טבע ושירה, הדברים שלמדתי בישיבה כמו אהבת התורה, דברים שלמדתי באקדמיה, דברים שלמדתי בקורס מדריכי הטיולים של ’מסע ישראלי’ והשיעורים והמפגשים האינסופיים שהיו לי עם חניכי המכינה".
הוא מקבל תגובות נלהבות מאוד ממטיילים, שמספרים לו איך ספרו העניק עומק לטיול המשפחתי וכיצד הפך את ההליכה למסע משמעותי עם רובד עמוק יותר. אחרים, ’מטיילי הספה’, קוראים אותו מהבית או אפילו בבית הכנסת, ואומרים שהם ’מטיילים’ בשביל דרך דפיו של הספר. טיקטין: "יש הרבה ספרים על שביל ישראל, שבעיקר עוסקים בלאן ללכת, אבל בזכות אפליקציות הטיולים סיפור הדרך פחות חשוב. למרות זאת, בכל פרק פתחתי בחצי דף של מפה והסבר על המסלול. ללא ספק, הלב של הספר הוא הרצון לחבר את חוויית ההליכה בשטח עם הסיפור הגדול שנמצא סביבנו. ללכת בכרמל וללמוד על העדה הדרוזית עוד מימי יתרו ועד מלחמת חרבות ברזל, או ללכת בתל אביב שמשלבת בין תל לבין אביב ולחבר בין חדש לישן".
הספר משלב קטעי מדיה רבים, וטיקטין מציע לכל מי שמטייל בשביל ישראל בסוף היום, כשמניחים פינג’אן על המדורה, לפתוח את הספר, לסרוק את הברקוד ולהאזין לשירים המצורפים, וביחד לעבור – לא רק מסע על האדמה – אלא גם מסע רוחני. "דבר נוסף שיש בספר הוא החיבור הכל כך נצרך בין יהדות לישראליות, כמו למשל בשיר ’שירת העשבים’ שכתובות בו מילים של נעמי שמר על פי רבי נחמן מברסלב. חיבור זה בין נעמי שמר מהמושבה כנרת לרבי נחמן מברסלב הוא חיבור, שכיום צריך אותו יותר עבור החברה הישראלית", הוא מסביר.
לסיום, יש לטיקטין חלום טכנולוגי קטן בשם ’ווייז ציוני’: אפליקציה, שבמקום להתריע על רכב תקוע, תספר את הסיפור שמאחורי המקום: כאן עצר יהושע את השמש, וכאן לחמו לוחמי הפלמ"ח. "זו דרך לחבר עוד אנשים לסיפור המשותף של כולנו. בסופו של דבר, הספר הוא מדריך, אלבום וגם סיפור אישי. הוא מגלה משהו עמוק על הארץ ועליי. הספר הוא גשר – בין יהדות לישראליות ובין שמיים לארץ, וכפי שאני נוהג לומר: כשאנחנו הולכים על החול של קיסריה וחושבים על חנה סנש – אנחנו לא סתם מטיילים, אלא פוגשים נשמה בנוף’. הרבה אנשים אומרים לי שפעם היו נוסעים עם אבא שלהם וכל הדרך הוא היה מספר להם על מה שהם רואים בדרך, אבל כיום שהם הורים הם לא יודעים מי יספר את זה לילדיהם. אחד החלומות שלי זה למצוא משקיע, שיאמין בהיתכנות הכלכלית של האפליקציה וברעיון הערכי שלה וירצה לקדם אותו. אני רוצה לאחל לכולם לצאת אל השבילים, לנשום את הטבע, לפתוח ספר וללמוד, והלוואי, אינשאללה שכל החטופים ישובו לביתם לשלום בהקדם".
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
