מלאכה שלא על מנת לעשות – ד”ת עם שיר לפרשת ויקהל
מתי הופכת פיסת עץ, או צבר של גיזות צמר לכלי, לחפץ בעל משמעות? זו שאלה פילוסופית ידועה, ומבחינה הלכתית היא חשובה בתחומים רבים. לתורה יש תשובה ברורה: כאשר האדם מסוגל להשתמש בהם לרצונו. החפצים והחומרים למיניהם מוגדרים על ידי היכולת של האדם לבצע בהם פעולות שונות ומגוונות.
פרשיות המשכן מציגות את העשייה האנושית במלא תפארתה, עוצמתה ועוזה. פרטי הפרטים של בניית המשכן עצמו, הכלים שבו ובגדי הכהנים, מציגים בפנינו גלרייה מגוונת ומרשימה של מלאכות ואומניות המקיפות כמעט כל תחום של עשייה אנושית: בנייה, צורפות, טקסטיל, עיבוד עורות, חקלאות ועוד ועוד. וכבר עמדתי על כך שלהט העשייה, הרעש, ההמולה, מודגשים בתורה בצורה בולטת וחסרת תקדים דווקא בעניין בניית המשכן והעמדתו על תילו.[1] משום כך מודגשת העובדה שהתורה בוחרת לפתוח את הכינוס הציבורי המבשר לעם ישראל על הקמת המשכן, דווקא במילים הבאות:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁרצִוָּהה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם,
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ,שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה’.
כבר דובר הרבה על סמיכות הפרשיות בין שבת ומלאכת המשכן, וכידוע ל"ט אבות מלאכות שנאסרו בשבת נלמדו כולן ממלאכת הקמת המשכן. מתוך שלל הזוויות ברצוני להתמקד כאן, בהדגש חשוב של השבת, שבולט אצלנו יותר מאשר באיזכורים אחרים שלה בתורה.וכוונתי ללשון: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂהמְלָאכָה". שמתייחסת לחפץ, לאובייקט שהוא שכביכול אסור לו להיעשות בשבת.[2]
***
על מנת להסביר זאת יש להתבונן מעטלעומק במושג "מְלָאכָה". נקדים ונאמר כי זו מילה המופיעה בתורה כולה, כמעט אך ורק בשני הקשרים... והם, ניחשתם טוב: איסור עשייתה בשבתות ובחגים, והקמת המשכן.[3]הנה, בתחילת הספר, בנוגע לשיעבוד נאמר לשון עבודה ועשייה: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶתבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶתחַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". ובהמשך: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַלהָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּבָהּ." אך אין לשון של "מלאכה".
המילה מְלָאכָהכוללת בתוכה הן את העשייה האנושית, כמו בעשרת הדברות: לֹאתַעֲשֶׂה כָלמְלָאכָה. אך גם את החפץ-הסובייקט שבו אנו שולטים, רוכשים, יוצרים או משנים: כפי שנאמר בפרשיות השומרים: "אִםלֹא שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ". (שמות כ"ב, ז; י)
בששת ימי המעשה, אנחנו עצמנו פועלים, כסובייקט בעל מחשבה ורצון: מזיזים אנה ואנה את אבריו גופנו השונים, על מנת ליצור ולשנות את המציאות בעולם. מן העבר השני של כל פעולה כזו ישנו החפץ - האובייקט הדומם, הצומח או החי, שהוא פאסיבי בתהליך, אבל נוצר, מתהווה או משתנה, בעקבות פעולתנו שלנו. הזיווג והשילוב המופלא בין רצוננו ופעולתנו כאנשים לבין התוצאה האובייקטיבית שמתרחשת בעולם: מכונה בתורה במילה: "מְלָאכָה". וכבר עמדו על כך דורשי רשומות שיש במילה זו משהו מלשון "מַלְאַךְ", התגשמות רצון שמימי המבצעת שליחות כאן עלי אדמות.
מתי הופכת פיסת עץ, או צבר של גיזות צמר לכלי, לחפץ בעל משמעות? זו שאלה פילוסופית ידועה, ומבחינה הלכתית היא חשובה בתחומים רבים. לתורה יש תשובה ברורה: כאשר האדם מסוגל להשתמש בהם לרצונו. החפצים והחומרים למיניהם מוגדרים על ידי היכולת של האדם לבצע בהם פעולות שונות ומגוונות. כך נאמר בדין היתר הנאה משומן שאינו כשר:"וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה, יֵעָשֶׂה לְכָלמְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ" (ויקרא ז’, כד). ובדין טומאת כלים ישנה הגדרה: "מִכָּלכְּלִיעֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹעוֹר אוֹ שָׂק. כָּלכְּלִי, אֲשֶׁריֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם; בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב, וְטָהֵר." (ויקרא י"א, לב)
***
לפני שנחזור לשבת נתבונן כיצד הדברים משתקפים בסיפור התרומה הנלהבת של עם ישראל לפרוייקט של הקמת המשכן. שווה להקשיב לקריאת התורה ולשמוע את הצליל החוזר שוב ושוב בפרשתנו, עשרות פעמים! הנה אך הקהיל משה את העם וציווה עליהם להתגייס לעניין הקמת המשכן, ומיד לאחר מכן: "וַיֵּצְאוּ כָּלעֲדַת בְּנֵייִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. וַיָּבֹאוּ כָּלאִישׁ אֲשֶׁרנְשָׂאוֹ לִבּוֹ... הֵבִיאוּ אֶתתְּרוּמַת ה’לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד ... לְכָלמְלֶאכֶת הָעֲבֹדָההֵבִיאוּ... כָּלאִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָלהַמְּלָאכָה, הֵבִיאוּ בְנֵייִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לה’. ".
המשך... / מלאכה שלא על מנת לעשות –ד"ת עם שיר לפרשת ויקהל תשע"ט – אפרים אורן
ובהמשך יש אומנים, כאלה שמתמנים רשמית וכאלה שמתנדבים: "קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּןאוּרִי ... לַעֲשׂוֹת בְּכָלמְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַתלֵב, לַעֲשׂוֹת כָּלמְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג; עֹשֵׂי כָּלמְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶתכָּלמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ... כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶלהַמְּלָאכָהלַעֲשֹׂת אֹתָהּ.".
והנה מתפתחת לה מיני-דרמה כאשר האומנים בחומים השונים מבחינים כי בני ישראל הגזימו בהבאת התרומות, כמעשה שוליית הקוסם או הגולם מפראג, ערמות החומרים והררי החפצים עלו מעל ומעבר למצופה והחלו לגלושעל גדותיהם:"וַיָּבֹאוּ כָּלהַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּלמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ,אִישׁאִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁרהֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁרצִוָּהה’ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ! וַיְצַו מֹשֶׁה: אִישׁ וְאִשָּׁה אַליַעֲשׂוּעוֹד מְלָאכָה[=שלא יביאו עוד חומרים] לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ.וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". וכאן מופיע פסוק אשר מביע באופן מובהק את כפל המשמעות עליה דיברנו: "וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָהדַיָּם לְכָלהַמְּלָאכָהלַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר."כלומר בתרגום לישראלית מדוברת: היו מספיק,די והותר חפצים וחומרים שכבר נאספו - עבור כל הפעולות הנדרשות. הנה כי כן,"מְלָאכָה" = אובייקט ומעשה סובייקטיבי-רצוני המתמזגים יחדיו.
***
בשבת אנחנו שמים את הרצונות שלנו בצד.
למשך עשרים וארבע, עשרים וחמש שעות,
אנחנו מפסיקים לפעול כסובייקט רצוני ומשפיע בעולם.
הררי החפצים הפיזיים ממתינים לנו בשקט
כביכול, גם הם מבקשים לנוח,
שלא תֵּעָשֶׂהבהם מלאכה.
ששה ימים של פעילות אינטסיבית, של אטרף שוקק ומלהיב, של התלהבות, עשייה ויצירה העולם על גדותיהם -מפנים את מקומם להתבוננות שקטה, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.
ואם הרי היינו כברכֵּא-לֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע -
בוראים, יוצרים, מגשימים ומשתוקקים לעוד ועוד.
עלינו לשים ברקס מפעם לפעם, להסתפק במה שכבר קיים ונעשה. לדמיין שכילנו לעשות הכל: "שבוֹת - כאילו כל מלאכתך עשויה".
הלא אף על א-להים בשעתו נאמר: וַיְכַל בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.
נברך את היום השביעי, נקדש אותו.
כי בו השכלנו להיות עם מה שכבר יש.
השלמנו להקים את המשכן הפרטי שלנו,
כילינו לברוא את כל עולמנו.
כִּי בוֹ שָׁבַתנו מִכָּלמְלַאכְתּנו, אֲשֶׁרבָּרָאנו לַעֲשׂוֹת.
***
בשיר עדין ומרטיט, מצליחים עמיחי ווילנסקי לבטא את המשכן
[1]מקדש של עשייה – ד"ת עם שיר לפרשת תרומה תשע"ח.
[2] אמנם גם בפרשה הקודמת, בסיום ציווי מלאכת המשכן שנאמר למשה בהר-סיני, מופיע ניסוח דומה לגבי השבת: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה’. (ל"א, טו). וכן לגבי יום ראשון ושביעי של חג המצות: "כָּלמְלָאכָה לֹאיֵעָשֶׂה בָהֶם" (י"ב, טז).אצלנו מתייחסים למלאכה עצמה, בלשון נקבה, שהיא שאסור שתֵּעָשֶׂה.
[3]במקומות ספורים בתורה מופיעה מלאכה כרכוש (ראה בהמשך לגבי השומרים). ואולם "מלאכה" כפעולה–מופיעה בתורה בהקשר אחר רק לגבי יוסף:"וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" (בראשית ל"ט, י"א). וראה בהמשך לגבי מלאכת א-להים בימי הבריאה.
