מה היה צבע שערה של רחל המשוררת?
זויות אישיות ומוכרות פחות לציבור, נחשפו בשבוע שעבר על "משוררת עמק הירדן", בערב עם אחיינה הסופר אורי מילשטיין שכתב את הביוגרפיה על חייה
"באנו לארץ ישראל לכתוב באת ולצייר במגרפה" אמרה רחל המשוררת בשנת 1919 כשהגיעה לביקור ברחובות בתוך דיליז'נס (כרכרה). בתום הביקור גמלה ההחלטה בקירבה להישאר בארץ. ומאז... הכל נכתב בין מילות שיריה.
ביום חמישי שעבר התקיים בספרייה העירונית מפגש קוראים עם ד"ר אורי מילשטיין, אחיינה של רחל המשוררת. בבית אחותה של רחל לבית בלובשטיין, לימים, אימו של מילשטיין, היתה רחל מרכז העניינים. אין פלא, לאור זאת, שאורי מילשטיין הושפע ממנה באופן עמוק, חקר את חייה וכתב את הביוגרפיה עליה.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר והיסטוריון צבאי, שכתב עד היום כ-50 ספרים. בהרצאה, נחשפו הנוכחים לצדדים הפחות מוכרים על "משוררת עמק הירדן".
מה היו צבע שערה? וצבעי עיניה? מעטים יודעים. אבל רחל הבלונדית עם עיני התכלת הפילה לא מעט גברברים מקומיים שעד היום קרואים רחובות על שמם בכל רחבי המדינה: ברל כצנלסון, זלמן שז"ר, א.ד. גורדון ואפילו יצחק בן-צבי.
אבל אהבתה הגדולה ביותר היתה נתונה לנופי עמק הירדן. תקופת שהייתה בדגניה זכורה לרחל כחוויה המכוננת של חייה. אז מה הפלא שכל כך הרבה שירים נכתבו על ידה על הכנרת והעמק? במיוחד כאשר כסף, לא היה חסר.
"אבי המשפחה היה במונחים עכשויים אוליגרך מקומי" ציין מילשטיין בדבריו, ולשם המחשה די אם נאמר שבמקום בו עומד כיום מבנה בנק לאומי ברחוב לילינבלום בת"א, עמדו שני בתים פרטיים שהשתייכו למשפחת בלובשטיין.
הגירוש מדגניה והמעבר לת"א, שם בעצם נכתבו רוב שיריה, השאירו ברחל חוויה קשה אותה ספגו לתוכם גם הסובבים אותה, ובכלל זה אורי מילשטיין, אחיינה.
קהל המאזינים שמע גם על המאבקים עם קיבוץ דגניה, ועל הפינות הידועות פחות בחייה של רחל המשוררת. אולי סמלי הוא שאת חייה סיימה רחל כתוצאה "מהמחלה הרומנטית"- השחפת. מחלה שהביאה את הקץ גם על חיי אימה.
את הערב המרתק הנחה יזהר הס ותיבלו בשירתן בנות להקת "נענע" אילה דותן וסתיו רחמן בעיבודיה ובליווי של יעל גרמן.
