סיפור לפרשה - בהר
דבר אחד מאפיין את רוב הישראלים: לא לצאת פראיירים! הם לא יותרו, ותמיד ינסו להרוויח, מכל מצב. ככה טוענים ומאבחנים עיתונאים שונים.
והנה התורה בפרשתנו מצווה עלינו לפעמים לוותר. לחוש לעזרת הזר והגר וגם אוסרת להונות את החלש בחברה. בין השאר עוסקת הפרשה שנקרא בשתי מצוות חשובות הקשורות לאדמה . והן דיני שנת השמיטה והיובל
ומצד אחד איסור עבודה בקרקע בכל שנה שביעית ומאידך הגבלת מכירת האדמה למשך ארבעים ותשע שנים בלבד. כפי שנכתב בפרשה:
"והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי כל הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי "המתבונן במצוות ״שמיטה ויובל״, ילמד ויבין - כי בעצם, המצוות הללו, אינם אלא, כמו הסרת בעלות. אנו רואים, שהתורה מרגילה את האדם בפעולות ומעשים, לקבוע בליבו ולצייר ציור חזק במחשבתו, כי: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה״, כגון הפקרת השדה בשנה השביעית, איסור עבודות בשדה וכולי. וחז"ל הסבירו: - ״בן אדם מתהלך בעולם, ובמחשבתו בטוח הוא, ששלו הוא העולם לצמיתות, ושהוא יישאר בה לדורי דורות! לכן באו מצוות ״שמיטה ויובל״, ומלמדות אותו את מידת המציאות, שהוא, האדם ארעי פה! וחבל לו לערוך חשבונות לטווח ארוך! קצת ענווה וצניעות לא יזיקו לנו.
לחשוב על כך שאנו "מפסידים" שביעית משעות השבוע במנוחה או בחוסר עבודה ,
כמו כן חקלאי צריך הרבה אמונה וביטחון לא לעבד שדותיו בכל שנה שביעית.
העמים הקדמונים ראו בזאת עצלנות ,ורק במאה השנים האחרונות למדו במדעי החברה את חשיבותו של השבת בחיי המשפחה.
כל טוב ושבת מנוחה
ח.דברת מודיעין
