מקלט לפרט ולחברה - דת עם שיר לפרשת מסעי
עיר המקלט המופיעה בפרשתנו, סמוך מאוד לסיום הספר, משמשת אלטרנטיבה למערכת המשפט הסדירה הנוהגת במקרי רצח מכוונים. הפרשייה משתלשלת לה כאילו בעקיפין, מענייני הנחלות בארץ אשר מאכלסות את פרשתנו, גבולות הארץ, גורל על הנחלות, הערים והמגרשים שיוקצו עבור הלווים
עיר המקלט המופיעה בפרשתנו, סמוך מאוד לסיום הספר, משמשת אלטרנטיבה למערכת המשפט הסדירה הנוהגת במקרי רצח מכוונים. הפרשייה משתלשלת לה כאילו בעקיפין, מענייני הנחלות בארץ אשר מאכלסות את פרשתנו, גבולות הארץ, גורל על הנחלות, הערים והמגרשים שיוקצו עבור הלווים, שם נאמר: "וְאֵת הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם, אֵת שֵׁשׁעָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ, וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר". (ל"ה, ו). הקורא התמה באיזה רוצח מדובר ומדוע צריך להקצות עבורו ערי-מקלט, זוכה לתשובה מיד בקטע הבא: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶתהַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן, וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּהנֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה (לה, י-יא)". מדובר אפוא לא ברוצח במזיד אלא בשגגה, כפי שתפרט התורה בהמשך, אך עדיין לא ברור מפני מה או מפני מי, צריך אותו רוצח-בשגגה, לנוס, לברוח על נפשו.
לפני שהטפטוף יהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אלי הבלוז
חייב לצאת, חייב לזוז
המילה "מִקְלָט" מופיעה בתנ"ך אך ורק בהקשר אחד–עיר מקלט, שאליה בורח הרוצח בשגגה. כך הדבר בציווי בפרשתנו, כך בביצוע המופיע בספר יהושע, פרק כ’: "תְּנוּ לָכֶם אֶתעָרֵי הַמִּקְלָט... לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ, מַכֵּהנֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִידָעַת, וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט".[1] ואילו בספר דברים י"ט, פרשת שופטים, מדובר על ערים אלו, ללא שהתורה קוראת להם בשם - מקלט: "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ, בְּתוֹךְ אַרְצְךָ... וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּלרֹצֵחַ". המילה מקלט, והשורש קל"ט, בכללו – אינם מופיעות בתנ"ך בהקשר אחר. ולכן בבואנו להסביר את תפקידן של ערים אלו, עלינו לנסות להתעלם מהמשמעות המודרנית שהלכה והתפתחה למילה זו: החל מהמשנה המדברת על קליטת חפצים שהונחו או נזרקו לאזור מסויים, דרך קליטת עלייה שהפכה להיות משימה לאומית בדורות האחרונים. כמטפורה ישקליטת מסרים, הבנה של דברים לאשורם, ועד לענייני קליטה של שידורי רדיו, רשתות אלחוטיות וסלולריות, אשר מעסיקה אותנו רבות (ואולי יותר מדי) בשנים האחרונות.
אמנם כן, גם המובן העתיק של מקלט כמקום הגנה, מפני אויב וצורר, ממשיך לשמש אותנו, לצערנו, בגלים הולכים וחוזרים מראשית הציונות ועד ימינו. בשנות ה-70 כתב עמוס אטינגר, שיר ללהקת פיקוד הצפון: "לילה בלי מקלט אינך יודעת מה זה / לישון במיטתך בין ארבעה קירות // לילה בלי מקלט אינך יודעת מה זה / חבל ששוב התחילו שם לירות". ומאז נדדה הגיזרה דרומה וצפונה (וקצת מזרחה) חליפות. יש גם מקלט לנשים מוכות, וגם את המטפורה של מקלט האהבה אשר חוזרת על עצמה מימי ביאליק ואילך: "ויהי חיקך מקלט ראשי / קן תפילותי הנידחות". אהוד מנור כתב על מקום של בריחה ואסקפיזם: "הם בנו על המשלט /עיר מקלט ושמה אילת", וכך ניתן למצוא את הביטוי ’חוף מקלט’. הנה, מבקשי המקלט מאפריקה, שממלאים רחובות ושכונות שלמים במחוזתינו, משמרים במדוייק את המובן של מקלט כהגנה מפני רודף.
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת
בטבריה על המזח, יורד עד לאילת
נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט
נפלט, נמלט, מבקש - עיר מקלט
בתורה עצמה הדברים אינם כה ברורים, התורה אצלנו פותחת בדינו של הרוצח במזיד: "וְאִםבִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא- מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ!" וכך זה ממשיך עם דוגמאות נוספות של כלי הרצח המגוונים, ואז נקבע בפירוש: "גֹּאֵל הַדָּם, הוּא יָמִית אֶתהָרֹצֵחַ, בְּפִגְעוֹבוֹ, הוּא יְמִתֶנּוּ". כללו שלדבר:הרוצח בזדון, בְּשִׂנְאָה, בִּצְדִיָּה - "מוֹתיוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא! גֹּאֵל הַדָּם, יָמִית אֶתהָרֹצֵחַבְּפִגְעוֹבוֹ." רק לאחר שהבהרנו נקודה זו, הבהר היטב, חוזרת התורה לנושא בו פתחנו, ערי המקלט, למה נועדו – "וְאִםבְּפֶתַע,בְּלֹאאֵיבָה, הֲדָפוֹ, ...בְּלֹא צְדִיָּה. אוֹ בְכָלאֶבֶן ...בְּלֹא רְאוֹת, וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת, וְהוּא לֹאאוֹיֵב לוֹ, וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ. וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם... וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶתהָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם, וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶלעִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁרנָס שָׁמָּה".
סדר הדברים נראה כך, היות ובכל מקרה של מוות, גואל הדם, קרוב המשפחה של ההרוג, תובע את דמו מיד הרוצח. והיות ואכן נתנה התורה כח ביד גואל הדם להרוג את הרוצח במזיד, הרי שצריכה להיות אופציה לרוצח בשגגה, לברוח ולהציג את עמדתו בפני ’העדה’.פורום זה, צריך להחליט האם היה מדובר כאן ברצח במזיד – ואז למסור את דינו בידי גואל הדם שיפגע בו וינקום את הדם, או שמדובר ברצח בשגגה – ואז מחזירים את הרוצח בשוגג – לעיר המקלט. בספר דברים תפיסת ההגנה מפורשת: "פֶּןיִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ... וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ, וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּטמָוֶת, כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. עַלכֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ".
ועדיין עולה השאלה, האם ערים אלו משמשים כהגנה בלבד, או שמא יש להם מטרה נוספת: ענישה וכליאה של הרוצח, גם אם עשה את מעשהו בשגגה בלבד. נציין כי בתורה אכן מופיעה אשמה וענישה למי שעובר עבירות בשגגה: "וְאִםנֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺתה’, אֲשֶׁר לֹאתֵעָשֶׂינָהוְאָשֵׁם... וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹשְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה, עַלחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא, ד). למעשה, כל מערכת קרבנות החטאת והאשם מיועדת למעשים שנעשו בלא כוונת זדון. חכמי המשנה, ראו גם את מערכת ערי המקלט, כענישה עבור הרוצח בשגגה, הם מכנים זאת "עונש גלות", ודנים במסכת מכות פרק ב’, בגדרי מי שחייב להישלח לשם: "אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה. היה מעגל במעגלה, ונפלה עליו והרגתו ... הרי זה גולה. אבל אם היה מושך במעגלה, ונפלה עליו והרגתו ...הרי זה אינו גולה. זה הכלל, כל שדרך הורדתו, גולה; ושלא כדרך הורדתו, אינו גולה. נשמט הברזל מקנתו, והרג, רבי אומר, אינו גולה; וחכמים אומרין, גולה." בלי להיכנס לפרטי הדברים ניכר שמדובר כאן בענישה, שחכמים, בית הדין קובעים מי ראוי לה ומי לא, ולעיתים אף חולקים בדבר. לא מוזכר כלל "גואל הדם", ואין כאן מנוסה מפחד אל עיר המקלט, אלא להיפך – בית הדין הוא ש’מגלה’ את הרוצח בשגגה בעל כרחואל עיר המקלט.
בגמרא מופיע, שמטרתה של גלות זאת היא לכפר על עוונו של הרוצח בשגגה, שלא נזהר בשמירת נפשות, ועל כן – אם מדובר במקרה של "שוגג, קרוב למזיד", הוא פטור מללכת לעיר מקלט, כי חטאו כה גדול, ואין העונש של גלות יכול לכפר על חטאו. (מצד שני, גם להוציאו להורג לא ניתן, ולכן עונשו מסור לשמים). לרעיון זה שעיר המקלט היא ענישה של הרוצח בשגגה יש גם רמז בפסוקי פרשתנו, שהרי נאמר שם: "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה, אֶלעִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁרנָס שָׁמָּה. וְיָשַׁב בָּהּ עַדמוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, אֲשֶׁרמָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" ואם יוצא הרוצח בשגגה מגבול עיר המקלט, מותר לגאול הדם לרצוח אותו, "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַדמוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, וְאַחֲרֵי מוֹת, הַכֹּהֵן הַגָּדֹליָשׁוּב הָרֹצֵחַ, אֶלאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ". ללמדך שחובה על הרוצח בשגגה ללכת לעיר המקלט, גם אם אינו מפחד מאימת גואל הדם, גם אם יש לו חברת אבטחה פרטית משלו, או שגואל הדם כבר לא בסביבה. אם היה כאן רק מקלט מפני הסכנה, וכי זו עברה מן העולם כאשר מת הכהן הגדול? מכאן שעיר המקלט יש בה מימדשל ענישה וכפרה. "גלות מכפרת עוון".
***
תפקידה הראשוני של עיר המקלט הוא להגן על הרוצח בשגגה,
שלא יטעו בו, ויהרגו אותו כמו רוצח במזיד
הוא מגיע לעיר ומבקש את הגנת ה’עדה’, החברה,
שתגן עליו מפני נקמת הדם האכזרית, העיוורת -
שאיננה מבחינה בין שוגג למזיד, בין אנוס למתכווין.
מן העבר השני, מרגע שהוכרז אדם כ"רוצח בשוגג"
אין הוא יכול להמשיך בחייו כרגיל –
הוא חייב לגלות ממקומו, לשנות מסלול חיים,
להבין שהוא עשה מעשה בפזיזות וברשלנות פושעת
שהביאה לנטילת חיים, לסילוק שכינה.
עיר המקלט הופכת באחת ממקום הגנה למקום ענישה
למקום בו החוטא מבודד מהחברה הכללית,
בו מסמנים כולנו, איננו מקבלים את הרוצחים בקרבנו
על אבדן חיי אדם, אף בשוגג, איננו עוברים לסדר היום,
רגע לפני שהולכים ונכנסים לארץ מזהירה אותנו התורה:
"וְלֹאתַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ,
כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ...
וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ...
... כִּי, אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
***
בין שלל שירי המקלט שכבר הוזכרו ברשימה למעלה, ועוד רבים אחרים, בולט השיר מתוך האלבום שיש שהגדירו אותו, אלבום הרוק הישראלי הראשון והמשמעותי ביותר, "אהוד בנאי והפליטים". כי כולנו כאן בארץ הקטנה הזו, ברצועה הצרה המתפתלת לאורך חצי יום נסיעה בלבד, בין עכו צפת ואילת – מבקשים, מחפשים, עיר מקלט.
[1] אכן, בספר יהושע, מופיע גם כינוי נוסף לערים אלו: "אֵלֶּה הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... לָנוּס שָׁמָּה כָּלמַכֵּהנֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה".
