תנועת התשובה לארץ – ד”ת עם שיר לפרשת ניצבים
ושוב ניצבים אנחנו בפוזיציה הזו, מחשבותינו ורעיונותינו כבר בשנה החדשה שבפתח, אבל התורה משהה אותנו עוד כמה רגעים קצרים, ארבעים פסוקים של ’אתם ניצבים היום כולכם’. כמו העמידה על סף הדלת לאחר ביקור ממושך בבית קרובים וידידים
ושוב ניצבים אנחנו בפוזיציה הזו, מחשבותינו ורעיונותינו כבר בשנה החדשה שבפתח, אבל התורה משהה אותנו עוד כמה רגעים קצרים, ארבעים פסוקים של ’אתם ניצבים היום כולכם’. כמו העמידה על סף הדלת לאחר ביקור ממושך בבית קרובים וידידים, שמתמשכת עוד ועוד, מחוסר יכולת להיפרד סופית, מתוך רצון לדחוס לתוך הפרידה הנמתחת עוד כמה מילים נחוצות.כאילו רק עכשיו, כשהביחד הולך ואוזל לנו מול העיניים – אנחנו מסוגלים להביע את העיקר, את מה שחשוב באמת. "וְהָיָה כִייָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּלהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ" מהדהדת לנו התורה את מילות הפתיחה של פרשת "ראה", שקראנו מזמן מזמן, "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶללְבָבֶךָ!".
הימים הנוראים בפתח, שופר מיילל ומתריע, וכידוע ’רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה’: וְשַׁבְתָּ עַד ה’, וְשָׁבה’אֱלֹהֶיךָ אֶתשְׁבוּתְךָ, וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’, כִּי יָשׁוּבה’ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב. ושוב, ושוב, ושוב: שמונה פעמים שנזכר הפועל ש.ו.ב. בעשרים הפסוקים של פרק ל’, המחצית השנייה של פרשתנו. ובכל פעם אני נזכר, ברבינו אלקלעי קשישא, ממבשרי הציונות בסרייבו, שהבחין מבעד לפסוקים בקריאה הנואשת של התורה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי: ’שובו אלי ואשובה אליכם’, שובו אלי לארץ ישראל, חזרו הביתה בנים אבודים, טרופים ומבולבלים – השאר כבר יקרה בהמשך.
***
אבל אני קצת מקדים את המאוחר, הבה נעשה זאת מסודר. קושייא גדולה צצה בסדר תהליך התשובה המתואר בפרשתנו:
בפסוק ב’ נאמר: "וְשַׁבְתָּ עַד ה’אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁראָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם...בְּכָללְבָבְךָ וּבְכָלנַפְשֶׁךָ".
אחר כך, בפסוקים ג’-ה’ מתואר קיבוץ הגלויות, במילים המוכרות היטב מהתפילה לשלום המדינה:
"אִםיִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’אֱ-לֹהֶיךָ... וֶהֱבִיאֲךָ ה’אֱ-לֹהֶיךָ אֶלהָאָרֶץ אֲשֶׁריָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָוִירִשְׁתָּהּ".
והנה, אחרי החזרה בתשובה שלנו, ואחרי קיבוץ הגלויות, מופיע פסוק ו’, פסוק ’אלול’ מפורסם:
"וּמָל ה’אֱלֹהֶיךָ אֶתלְבָבְךָ וְאֶתלְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה’אֱלֹהֶיךָ, בְּכָללְבָבְךָ וּבְכָלנַפְשְׁךָ".
ואכן בזכות ה’מילה’ הרוחנית הזו, יתרחש (שוב!) תהליך של תשובה, פסוק ח’:
"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’, וְעָשִׂיתָ אֶתכָּלמִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".
כלומר יש כאן: תשובה של עם ישראל, קיבוץ גלויות וחזרה לארץ, מילת הלב על ידי ה’, תשובה של עם ישראל.
הדברים לא ברורים, אם כבר חזרו ישראל בתשובה שלמה "בְּכָללְבָבְךָ וּבְכָלנַפְשֶׁךָ (ב’), עוד בגלות, בחוצלארץ, מה צורך יש בה במילת הלב, ובחזרה בתשובה השנייה בארץ ישראל. מה קודם למה, שמירת המצוות או הגאולה?
אכן, הפרשנים לאורך הדורות, חשו בקושי, והגדיל לעשות הרמב"ן שטוען כי השלב השני של התשובה, אחרי העלייה לארץ, איננו שייך למושגי העולם הזה המוכרים לנו, בו יש בחירה חופשית ומאבק עז ניטש בקרבנו בין טוב לרע. "אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב, להם (לישראל) – טבע! לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל, והיא ה’מילה’ (של הלב) הנזכרת כאן... וזהו ביטול יצר הרע, ועשות הלב בטבעו(!) מעשהו הראוי". הדברים מופלאים ושייכים, כדברי הרמב"ן עצמו, לעולם הסוד. אנו, החיים את דורות קיבוץ הגלויות במלוא הווייתנו, חשים כי לא לכך מכוון פשוטו של מקרא, הנה שבנו הביתה, שב ה’ וקיבצנו נדחנו מכל קצות הארץ, ’השופר הגדול תקע’, כפי שחשים רבים, אך האם נוכל לומר שאכן שבנו כולנו כאחד ושמענו בקול ה’, לשמור כל מצוותיו?
***
אני מרים עיני מן הפסוקים והציטוטים הכתובים ומהרהר באלבומי התמונות המשפחתיים, בספרי הביוגרפיה והזיכרונות של הדור הקודם: אמא ע"ה ואבא שיבל"א שעלו לארץ מצרפת שאחרי המלחמה, והקימו כאן משפחה של למעלה ממאה וחמישים צאצאים (היום מתקיימת במערת המכפלה ברית של אחד הנינים), בן דוד של אמא שלי, קלשט (יעקב) בלוך, שכתב ספר בשם: השופר הגדול תקע– ויחד עם אשתו יהודית, ילידת אנגליה, הקימו גם הם משפחה ענפה ששלוחותיה פזורות בכל רחבי ישראל. במשפחות של אשתי, רטיורוזנצוויג, שעלו מהונגריה והרוב המוחלט של ענפיהןנאחזו כאן בארץ חמדת אבות. הביטו סביבכם, פתחו את האלבומים הקשיבו לזיכרונות וקראו את הביוגרפיות, תנועת התשובה אל הארץ היא מהגדולות והייחודיות בהיסטוריה של העולם כולו: "יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה’, אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּדצָר.וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם" (תהילים ק"ז). זה כבר הרבה מעבר ל’אתחלתא דגאולה’!
אשר לדרכי ה’תשובה’ אל מצוות ה’ וכיצד יש לשמוע בקולו, כאן אכן, ניטש הוויכוח בקרבנו במלוא עוזו (ברוך ה’...). בין גלויות שונות, בין תפיסות עולם, בין קבוצות חברתיות ומפלגות, וגם באותה העיר עצמה, בתוך הבית והמשפחה.
***
הרב יהודה אלקלעי אותו הזכרתי קודם, חי בסרייבו במהלך המאה ה-19, התרשם מצמיחת הלאומיות האירופאית ואביב העמים שהורגש היטב בארצות הבלקן, ופעל רבות, בכתיבה, בדרשה ובמעשה – כדי לקדם את רעיון הגאולה בידי אדם, ’התערותאדלתתא’, שתקדם לגאולה השלמה בידי שמים. עלינו לא רק לחלום ולהתפלל על שיבת ציון, הוא הטיף – אלא לפעול בשטח, בדרכים ארציות, כלכליות, חקלאיות ובעיקר דיפלומטיות כדי להגשים בכוחות עצמנו, כעם, כלאום – את חזון השיבה לארץ. הרב עלה לארץ בשנת תרס"ט (1869) וחי בה בעשור האחרון של חייו. כאשר נוסדה חברת ’כל ישראל חברים’ (כי"ח, אליאנס) בשנת 1860, ראה בכך הרב אלקלעי יום גדול, תחילת צמיחת ’משיח בן יוסף’, וציפה כי"החברה הקדושה תשים עין השגחתה בעניני הקבוץ (גלויות), וראשית תבואתה תהיה יישוב ארץ ישראל, כי היא תשובה כללית ותשועה והצלחה כללית". [1]
הביטוי ’תשובה כללית’ על העלייה לארץ ישראל, איננו מקרי, שהרי כך מפרש הרב אלקלעי את פסוקי פרשתנו: "וְהָיָה כִייָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּלהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶללְבָבֶךָ, בְּכָלהַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּעַד ה’אֱ-לֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" - התשובה הכללית הזאת, רצונו לומרשישובו כל ישראל אל ה’ אלהינו לארץ נחלת אבותינו. כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה [...] התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים כמו שאמר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ז’: כל הנביאים צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. רצונו לומר: תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה. הנה לנו הפתרון גלוי לנגד עיננו, כפי שיכול היה הרב הנמרץ מסרייבו רק לדמיין, תשובה ראשונה תהיה כללית, לאומית, חזרה פיזית, כלכלית, חקלאית ומדינית לארץ ישראל, היא ארץ ה’. לשוב לארץ פירושו לחזור אל המסלול ההיסטורי שהתווה הקב"ה לעמנו, והיא הבסיס להגשמת היעוד הא-להי, על אדמת הקודש, אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב. לשוב לארץ פירושו לשוב אל ה’, בכל לבבנו ובכל נפשנו.
השלב הבא, מסביר הרב אלקלעי -שיום פטירתו חל בשבוע הבא, בד’ בתשרי, בעיצומם של ימי התשובה -תלוי הרבה בקב"ה עצמו, ומל ה’ א-להיך את לבבך וכו’ – ומתוך כך תבוא גם התשובה הפרטית, של כל אחד ואחד, לשמירת התורה והמצוות כראוי.
***
אז עכשיו, רגל וחצי כבר בחדר המדרגות של תש"פ,
נזכיר לעצמו את הבסיס האיתן והחשוב הזה בדורנו:
קודם למחלוקת על דרך ואידואולוגיה
על מדינת הלכה או ממשלה ’חילונית’
על ’הדתה’ ועל שחיקת הסטטוס-קוו -
ניצבים כאן כולנו היום, על אדמת הקודש,
במודע או בתת-מודע,
ממשיכים את תנועת התשובה הגדולה אל ה’
הורינו, אנחנו ובנינו, בכל לבבנו ובכל נפשנו
כל הדר בארץ ישראל – יש לו א-לוה.
וגם אם הורינו או הוריהם עשו עבורנו כבר
את הצעד הגדול הראשון של לך-לך
בל נשכח את הצוואה בשירו של עלי מוהר,
"ועכשיו עוברים אנחנו
לא ימשיכו בלעדינו
זוהי הרפתקת חיינו".
***
בנימה אישית, בסיומה של שנה ראשונה מלאה של ד"ת עם שיר,
חמישים וארבעה שבועות רצופים של מאמרים.
תודה לכולכם, הקוראים הסדירים ואלו שמפעם לפעם,
המגיבים בעל פה על אם הדרך, השולחים תגובה בפייס וואטסאפ או במייל,
וגם כל הקריינים הפאסיבים, והנהנים מהשירים מהסיפורים, מאלו הדברים.
שנזכה לשנה טובה ומלאה חידושים של תורה, של שירה ושל צוותא.
אפרים אורן, שעלבים, 050-3693181; efraim.oren@gmail.com.
***
שיר השיירה, שנכתב וגם מבוצע על ידי שני ’צברים’ ילידי תל-אביב: עלי מוהר, ואריק איינשטיין, מתארבצבעים עזים את המטא-סיפור של תנועת השיבה אל נחלת ה’. שהיא כפי שמעיד השיר, הסיפור הכללי של העם שלנו לדורותיו, והסיפור הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו: מכל הגלויות ועם כל הבעיות, עם נולד וארץ קמה. הלחן העממי היווני נתן השראה לשיר התקומה העברי, כפי שהתנועות הלאומיות בבלקן עוררו את מבשרי הציונות לדחוף לשיבת ציון בהתעוררת של מטה.
[1] מתוך "פתח כחודו של מחט", ששמו מעיד גם הוא על הצורך של עם ישראל לעשות את הצעד הראשון בתהליך ההתקרבות לה’ ולארצו. לתורת של הרב אלקלעי נחשפתי בשיעוריו ובמאמריו של מו"ר הרב יואל בן נון. ראו למשל במאמרו "המהפכה במושג התשובה בתפיסתו ההלכתית וההיסטורית של הרב יהודה אלקלעי".
