”אהבתי את עולם המשפט אך אהבתי לחזור ולצייר”
האמנית דניאלה וכסלר מירושלים, שופטת בדימוס בבתי המשפט השלום והמחוזי בעיר ולשעבר יו”ר ועדת השחרורים מבתי הסוהר, השיקה בסופ”ש את ספר האמנות ”החיים שלי מתחת לעץ” ותערוכת יחיד
"ללא ספק, לא ישנתי בכל 17 השנים בהן כיהנתי כשופטת – בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בירושלים. הייתי שומעת עדויות, קוראת וחיפשתי את התשובה הנכונה. זה דורש המון עבודה ומחשבה לשרת את הציבור בתחום רגיש ביותר. אני רוצה לחשוב שעשיתי כמיטב יכולתי כדי שלא יהיו לי פיגורים או ערעורים במשפטים וכדי שלא אופיע בכלי התקשורת". כך אומרת האמנית הירושלמית דניאלה וכסלר, שופטת בדימוס שבימים אלו יוצא לאור ספר אמנות חדש שלה בשם: "החיים שלי מתחת לעץ".
בסוף השבוע האחרון הושק הספר החדש באירוע חגיגי עם עשרות משתתפים שהגיעו לתערוכת היחיד שלה המוצגת בימים אלו בגלריית "טובה אוסמן" בתל אביב, שבחזיתה מוצגת תערוכה ייחודית של קומקומים שעוצבו על ידי הסופרת והמשוררת נורית זרחי, כלת פרס ישראל לספרות ולשירה. "החיים שלי מתחת לעץ" כולל אוסף ציורים וטקסטים המאוגדים יחדיו ומתארים רגעים ותחושות מחייה של דניאלה וכסלר.
וכסלר מספרת כי לפני שפנתה לעולם המשפטי היא תמיד הייתה ציירת. "אהבתי את עולם המשפט אך אהבתי לחזור ולצייר. גם אחרים יכולים לכתוב פסקי דין, אבל לצייר את הציורים שלי רק אני יכולה. אני ברת מזל ונהניתי מכל דבר שעשיתי. מאוד אהבתי להיות שופטת כי יש בזה צד אנושי, אינטלקטואלי ומידתיות. מידתיות שייכת לכל התחומים בחיים ולא רק לעולם המשפט".
וכסלר התחילה לעבוד כתובעת, בהמשך בפרקליטות המדינה, מאוחר יותר שימשה שופטת בבית משפט השלום ולאחר מכן בבית המשפט המחוזי בירושלים. בתפקידה האחרון שימשה כיו"ר ועדת השחרורים מבית הסוהר. "לציורים שלי יש השפעה על החיים שלי, כי הם ביני לבין עצמי או בין המתבונן. במשפט ההשפעה היא על חייו של אדם אחר, כשלי הייתה אחריות על גורלות של אחרים. במידה ויש טעות בציור, אז אפשר לתקן או לצייר ציור אחר, אך במידה ויש טעות במשפט, יש מי שיסבול מזה. זאת אחריות מאוד גדולה".
וכסלר מגלה כי כאשר החלו הסגרים עם פרוץ הקורונה "הבית התרוקן והייתי בחרדה כי אני רגילה לבית מלא עם ארוחות ונכדים. בציור ’עם הסגר והאימה’ אני מתעדת את הפעם הראשונה בחיים שאני לבדי, פתאום ראיתי את עצמי. למזלי, כל האחים של עוזי בעלי עברו לגור באותו הבניין, כך שהיינו משפחה גרעינית".
השם של ספרה החדש מסמל את העובדה שבמשך שנים היא גדלה וחיה עם אנשים מאוד משמעותיים: בעל והורים. "הם היו אנשים חזקים שתמכו בי ועודדו אותי לצמוח, ועבורי זה היה תהליך של לצאת מתחת לעץ. הספר הוא, למעשה, סדרה ייחודית של רומן גרפי. בעלי עוזי, שנפטר לפני שלוש שנים, היה איש שמח וגם אני רואה בוורוד את החיים. שאלתי את עצמי איך לצאת מהעצב ורציתי לצייר את הזמנים היפים שלנו בסדרת תמונות. החברה שלי תמי בצלאלי, אמנית גדולה, המליצה שאחבר הכל לספר, וכך ציירתי וכתבתי טקסט לכל ציור. העץ מייצג זיכרונות ואת הוריי, העצים השתולים בגינה. הדמויות מצוירות באדום ללא פנים ואני מספרת קטעים שונים מהחיים, כשהקטע האחרון הוא ’זיכרון ואהבה’ שמשמעותו היא ששני העצים שתולים אצלי בגינה וכעת הפכתי לראש המשפחה. הדף האחרון בספר הוא צילום של קיר, בו תלויים כל ציוריי המופיעים בספר. כתבתי את הטקסטים של הספר בעברית ובאנגלית עבור החברים ובני המשפחה שאינם יודעים עברית".
דניאלה מספרת על בעלה המנוח עוזי באהבה, בהערכה גדולה ובגעגוע. "עוזי בנה אחוזים גדולים מירושלים, כ-200 פרויקטים והיה מעורב בכל הפרויקטים בדרום-מערב ירושלים ובהם: בית עיריית ירושלים, גן החיות התנ"כי במיקומו הנוכחי, קניון עזריאלי במלחה, אצטדיון טדי, המכללה להנדסה עזריאלי, מרכז ההייטק בהר חוצבים, הגן הטכנולוגי, סלילת כביש בגין ועוד. על שמו יש בנחל רפאים פארק, מתחת לגן החיות התנ"כי. הוא היה אדם תומך ונותן לסביבתו וזכה בתואר ’יקיר ירושלים’ בזכות תרומתו הרבה לבניין העיר. הוא שימש מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, וכגזבר עיריית ירושלים יזם את הקמת חברות הפיתוח ’מוריה’ ו’עדן’ וחנך את הרשות לפיתוח ירושלים שבראשה עמד כמנהלה הראשון".
למרות שבספר שולטים גוונים של ורוד, יש בו גם עצב: איור אחד של היום לפני שעוזי נפטר ואיור של היום בו הוא נפטר. "האיור הראשון נקרא: ’זה היה ביום ראשון’. באותו היום הלכנו להחזיר את לוקי, הכלב שלנו, מהפנסיון. הכלב היה אז בן 16 והייתי בטוחה שהוא ימות מעצב אחרי עוזי, אבל הוא נשאר לידי עוד שנה והחזיק מעמד בשבילי. באותו היום אמרתי לעוזי כמה אני אוהבת אותו והוא אמר לי גם, החזיק בידי ודמעה התגלגלה בלחיו. הוא היה איש מעשה ולכן כמעט ולא התקיימו בינינו שיחות כאלה. זו הייתה שיחת פרידה שלנו. לדף הבא בספר המתאר את יום למחרת קראתי ’על הרצפה’. יצאתי לטייל עם הכלב בפארק, וכשחזרנו מצאתי את עוזי על הרצפה. לוקי הכלב הביט בי וידע ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה".
ומנגד, יש בספר רגעים של הומור שאחד מהם הוא ציור של אישה עם 12 ידיים הנקרא: ’אישה חיים’, בו וכסלר מתארת בטקסט את חייה מלאי המעש כאשה: עבודה, בעל, חברים, ילדים, נכדים, אחים, אוכל, ניקיונות, ציונות, טיולים, הורים ועוד. "הציורים והסיפורים שלי נעשים ללא תכנון מוקדם, תוך כדי תנועה. אני אדם שרואה את העולם בצבעים ותמונות ולכן קל לי יותר. אני רואה מספרים, אותיות, ימים וצלילים בצבעים, וגם שומעת צלילים. הצבעים הם חלק מחיי. רק לאחרונה התברר לי שרוב האנשים לא רואים בדרך הזאת".
ספר האמנות הקודם של וכסלר, "למה לזרוק", יצא לאור בשנת 2015 בהוצאת ש.זק וכולל צילומים של עבודות אמנות מרהיבות שהיא הכינה מחומרים ממוחזרים, לצד טקסטים הקשורים אליהם. הספר נמכר בחנויות הספרים ובחנויות של מוזיאונים בירושלים ובתל אביב כשהמסר העיקרי שלו הוא חינוך למיחזור.
וכסלר: "נהגתי לאסוף חפצים שאנשים זרקו: בקבוקים, מקשי מקלדות, פקקים ונעליים, ליצור מהם דברים ולצלם אותם. הטקסים המצורפים בנויים באותו האופן כמו בספר זה. באחד מהצילומים בספר מופיעה גלימת השופטת שלי עליה תפרתי כפתורים. כשהייתי בפרקליטות אבי קנה לי גלימה חדשה ויפה, אבל עורך דין החליף אותה בגלימה ישנה. כשעזבתי את בית המשפט, לקחתי את קופסאות הכפתורים מבית הוריי ותפרתי אותם על הגלימה. בטקסט המצורף לצילום הגלימה מתוארת שיחה ביני לבין הנכד שלי השואל שאלות על תפקיד השופט. הכפתורים הצבעוניים מסמלים שלמרות הצבע השחור של הגלימה, היו לה הרבה גוונים וכשפשטתי אותה חזרתי להיות כאחת האנשים".
בימים אלו היא עובדת על ספר מרתק המתעד את תולדות משפחתה: סיפור של תהפוכות ועל הציונות המקיף ארצות שונות וזמנים שונים ומתאר אנשים דומיננטיים שהפכו לחלק מההיסטוריה של מדינת ישראל ושל הקמתה. "אני יושבת בסטודיו שלי בבית: מצד אחד המחשב ולצדי התמונה עליה אני עובדת ואני נמשכת אליה כמו מגנט. למרות התחרות על הזמן שלי, הצבתי לעצמי כמטרה לסיים כבר השנה את כתיבת הספר הזה. בספר יש הרבה חומרי ארכיון, וכבר אמרו לי שמעולם לא ראו כמות כה גדולה של קטעי ארכיון בבית פרטי, אותם אספה אמי במשך שנים רבות. את חלק מהמסמכים הבטחתי לתת לארכיון הציוני וליד בן צבי, ואף נתתי 600 צילומים היסטוריים כמו למשל, יוסף טרומפלדור עם אחות של סבתי שהייתה ארוסתו, הוריי וגם בעלי עוזי ז"ל עם כל ראשי המדינה. זה לא סיפור אישי בלבד ושל היחסים ביניהם, אלא על הקמת המדינה. אבי עמנואל רסין ז"ל הקים את חברת הדלק ולאחר פרישתו הקים קרן לפיתוח וקידמה שבאמצעותה עזר לאוניברסיטאות ומוסדות שונים ואף יזם את פרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים שהוא הביא עבורו לכנסת תרומה בסך מיליון דולר". אמי שרה רסין ז"ל הייתה פעילה עם הקמת המדינה ובהמשך בפעילות ציבורית ענפה, ובין היתר סייעה להביא למד"א אמבולנסים והליקופטר, קיבלה את אות ’ארץ ישראל יפה’ ולא הפסיקה לעשות למען המדינה".
