להסתכל בקנקן - ד”ת עם שיר לפרשת תצוה
עוד מילדות הוקסמנו רבות מתיאור בגדי הכהנים, והכהן הגדול בפרט, המתוארים במלא תפארתם בפרשת השבוע שלנו.
עוד מילדות הוקסמנו רבות מתיאור בגדי הכהנים, והכהן הגדול בפרט, המתוארים במלא תפארתם בפרשת השבוע שלנו. "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ - לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". החושן על אבניו הנהדרות והמיוחדות, האפוד המתואר ברש"י כמין סינר שלובשות הנשים, כאילו הסתובב הפרשן הצרפתי בחוצות הקיבוץ בו גדלנו. המעיל עם הפעמונים והרימונים, האבנט הארוך כל כך, ומעל כל אלו, המצנפת ועליה נזר ציץ הזהב, ובו כך סיפרו לנו כתוב השם המפורש, פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַי-ה-וָ-ה. ממש כך, גלוי לעיני כל! מי מאיתנו לא חשק בבגדים אלו, מי מאיתנו לא התחפש ולו שנה אחת בחג הפורים לכהן הגדול עם שמונת בגדי הזהב?
היישמע גם קולנו בבואנו אל הקודש, כמו הכהן הגדול? כך שאלנו את עצמנו,
האם גם אנו נזכה שהפנים והחוץ יתאימו זה לזה, רגשות הגדולה והתפארת שבתוכנו יקרינו כלפי חוץ,
יהלמו את מידותינו?
כל דבר בעולם, אם זהב או אם זפת
נוהגים לעטוף במיני מעטפת
הסחורה היא תמיד עטופה, זאת אומרת
שבחוץ היא כזאת, ובפנים היא אחרת
יש דברים מתוקים, כמו דבש כלפי חוץ
ובפנים מתברר שזה דוקא חמוץ
יש דברים משוחים, מבחוץ בית מרקחת
ובפנים זו קדחת, ועוד ממולחת
אכן, כל התבגרות, יש בה את אותה אותה אכזבה, השלמה עם טבעו של העולם, שאין פיו וליבו שווים. גם סיפורי הכהנים הגדולים עליהם גדלנו התחלפו בנימה של ניכור, של פער בין פנים לחוץ. ואולי לא לחינם בחרה התורה לייחד את הכהן הגדול דווקא בבגדיו, בתפארת כלפי חוץ שבו. בספר ויקרא נאמר כך: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ, לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים". בעבודתו הכי חשובה של הכהן הגדול, ביום הכיפורים, הוא מחליף בגדים פעמים הרבה, עובד בחוץ בבגדי זהב ובתוך הקודש פנימה בבגדי לבן – וכל אלו ההחלפות, והטבילות שביניהן תופסים לא מעט מסדר יומו ביום הנורא והמקודש. בימי בית שני כבר לא נהגה הפרקטיקה של משיחה בשמן המשחה – והכהן הגדול נקרא באותם ימים "מרובה בגדים". כלומר, יתרונו היחיד על פני אחיו הכהנים הפשוטים הוא בהיותו לבוש באותם שמונה בגדי שרד, הא ותו לא.
כשהתבגרנו, למדנו גם על היסטוריית הכהנים הגדולים בימי הבית השני, שלהוציא בודדים מתוכם – כשמעון הצדיק ורבי ישמעאל כהן גדול, רובם התמנו בדילים פוליטיים, היו מושחתים ומתנשאים, ולא מלאו את תפקידם כראוי. הורדוס ושאר השליטים הרומאיים ברצותם לסנדל את הכהנים הגדולים ולתמרן אותם כרצונם – שמרו אצלם בארמון את בגדי הכהנים הגדולים, ושיחררו אותם רק כשחפצו בכך. אכן, לא בדיוק חלומה של כל אם עברייה.
לפעמים אריזה ציוניסטית
מסתירה מחשבה אגואיסטית
מבחוץ אידיאל ואידיאה
ובפנים חביבי,
מי יודע, מי יודע
וראינו זה פה וראינו גם שם
איך עסקן על עסקן מתנשא
כלפי חוץ זה למען העם
ובפנים זה בשביל הכיסא
ולמרות זאת, אני ממשיך לנסות ולהתעקש על החלום הילדותי,
בין אם הבגד הוא זה שיוצר את האישיות.
ובין אם נאמר שהוא מהווה אתגר לנושא המשרה לכבד אותה כראוי,
להתנשא בתוך תוכו פנימה - אל אותם ערכים חיצוניים שמשדרים הבגדים, המדים.
כאותו יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול הראשון בימי שיבת ציון,
שבנבואת זכריה מצטווה על ידי המלאך: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים (המלוכלכים) מֵעָלָיו;
וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֺנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.
המחלצות, לבוש השרד, מסמל את הכשרתו של יהושע מבחינה חיצונית למשרה הרמה:
וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים.
:ורק לאחר מכן ניתן האות גם למסר הפנימי אליו הוא נשלח
כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר,
וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי.
***
והנה רעיון ששמעתי מפי הרב שאול ישראלי, שמתאים כמדומני לרוח דברי:
יושם לב שממש בתחילת הפרשה מצטווים אַהֲרֹן וּבָנָיו, "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד... מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’."
עוד לפני שבכלל שמענו שהם כהנים, לפני המינוי הפורמלי שלהם, עם הבגדים ושמן המשחה וכו’
כלומר, שלא נתבלבל, עיקר העניין הוא התפקיד, עבודת הקודש, המסירות להעלאת האור כל בוקר וכל ערב.
לשם כך נצרך גם המינוי הפורמלי, המשיחה, בגדים החיצוניים - אבל הם רק התפאורה למהות של הכהונה.
נמצאנו למדים, שלמרות כל הפקפוקים, חרף הציניות והאווירה האופורטוניסטית, אומרת לנו הפרשה
כי יש ערך לבגדי הפאר של הכהן הגדול, יש ערך ותוכן גם לחיצוניות באשר היא.
אם ברצוננו להשרות שכינה בעולם, מוסרת לנו התורה
אין אנו רשאים להתעלם מן החוץ, מן המסר הויזואלי, האסתטי.
בימי הפורים ש"נדחו" השנה בחודש אנו נקראים כמרדכי בשעתו,
ללבוש את בגדי התכלת ולחבוש את עטרת הזהב,
לעלות על הסוס המפואר, ולו לכמה רגעים.
להאמין שיש בה משהו בחיצוניות שיכול להשפיע על הסיטואציה,
לחלחל גם כלפי פנים, ולשנות את המהות! להעלות את הנר.
כן כן, כדברי נתן אלתרמן,
ולכן ידידי הקטן
הסתכל אך ורק בקנקן.
שבת שלום ופורים שמח - אפרים
תסתכל בקנקן
מילים: נתן אלתרמן
לחן: מיקי גבריאלוב
כל דבר בעולם, אם זהב או אם זפת
נוהגים לעטוף במיני מעטפת
הסחורה היא תמיד עטופה, זאת אומרת
שבחוץ היא כזאת, ובפנים היא אחרת
יש דברים מתוקים, כמו דבש כלפי חוץ
ובפנים מתברר שזה דוקא חמוץ
יש דברים משוחים, מבחוץ בית מרקחת
ובפנים זו קדחת, ועוד ממולחת
לפעמים אריזה ציוניסטית
מסתירה מחשבה אגואיסטית
מבחוץ אידיאל ואידיאה
ובפנים חביבי,
מי יודע, מי יודע
וראינו זה פה וראינו גם שם
איך עסקן על עסקן מתנשא
כלפי חוץ זה למען העם
ובפנים זה בשביל הכיסא
ולכן ידידי הקטן
הסתכל אך ורק בקנקן
מבחוץ הסתכל ומשמש בו
לפעמים ידידי
לא כדאי, לא כדאי, לא כדאי
כלל לראות מה שיש בו
הסתכל ומשמש בו
לפעמים אריזה ציוניסטית
מסתירה מחשבה אגואיסטית
מבחוץ אידיאל ואידיאה
ובפנים חביבי,
מי יודע, מי יודע
ולכן ידידי הקטן...
