רקמה אנושית חסרה – ד”תעם שיר לפרשת שמיני תשע”ט
רציתי כל כך, באמת שרציתי, לכתוב על פרשת שמיני באור שכולו חיובי. רציתי לכתוב על ההתרגשות, על המעמד הנשגב, על הברכות הכפולות: ”וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶתיָדָו אֶלהָעָםוַיְבָרְכֵם. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶלאֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּוַיְבָרְכוּ אֶתהָעָם”. על התגלות כבוד שכינה ביקשתי לדבר, ומה בעולמנו עשוי להיות נשגב מכך?
רציתי כל כך, באמת שרציתי, לכתוב על פרשת שמיני באור שכולו חיובי. רציתי לכתוב על ההתרגשות, על המעמד הנשגב, על הברכות הכפולות: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶתיָדָו אֶלהָעָםוַיְבָרְכֵם. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶלאֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּוַיְבָרְכוּ אֶתהָעָם". על התגלות כבוד שכינה ביקשתי לדבר, ומה בעולמנו עשוי להיות נשגב מכך? "וַיֵּרָא כְבוֹד ה’, אֶלכָּלהָעָם".על האש הקדושה והטובה שירדה משמים לאכול את הקרבנות, ואותם בלבד: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַלהַמִּזְבֵּחַ אֶתהָעֹלָה וְאֶתהַחֲלָבִים". פרשת שמיני שלי, עליה רציתי לכתוב, הייתה מסתיימת בהתרוממות רוח שאין כמוה: "וַיַּרְא כָּלהָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַלפְּנֵיהֶם".
***
ואז, באחד מימות השבוע, קיבלתי מודעה באחת הקבוצות, הקוראת לקהילות השונות לציין את שבת זו כ-"שבת וידום אהרן".** שבת התייחדות והזדהות קהילתית עם הכאב וההתמודדות של משפחות שכולות, שיחות ודרשות, שיח קהילתי ועוד. בעיקר במה שמכונה "שכול אזרחי", שאינו קשור לצה"ל או לפעולות איבה. הורים ששכלו את ביניהם ובנותיהם, עקב מחלה, תאונה, פשע וכדומה והגדם מסרב להגליד. אחים שכולים שגדלים בצל זיכרון האחות או האח, גדולים או קטנים מהם –שבדרך כלל בתום תקופת האבלות הראשונה, נשארים להתמודד לבד עם ייסוריהם וכאבם. יתומות ויתומים צעירים שבקושי זוכרים לעיתים את אמם או אביהם, שכל חייהם יגדלו עם חלל בנפשם, ומעבר למעגל המשפחה והחברים המאוד קרובים – בדרך כלל לא זוכים לחיבוק מכלל החברה האזרחית, הקהילתית.
נזכרתי מיד בתמר אחותי, שבנה, מיכה ז"ל, נפטר מדום-לב לפני ארבע שנים. לאחר שלוש שנות שירות התנדבותי בצה"ל, הוא השתחרר והחל ללמוד מוזיקה, תוך שהוא מתמודד עם מחלת הנפילה שהתגלתה אצלו בגיל הנעורים. מיכה שהיה שנון ויצירתי, בחור ערכי ורוחני, אהוב לשמים ולבריות, ונכונו לו גדולות מבחינה מוזיקלית ועוד, התמוטט יום אחד לעיני חבריו במכללה בה למד. חמשה ימים היה מוטל בין שמים וארץ, מוקף במשפחה ובחבריו שליוו אותו בנגינה ושירה עד שהתבקש לישיבה של מעלה, והוריו – גיסי ואחותי – החליטו לתרום את אבריו שהצילו חמשה אנשים אחרים, עם חלקם נשמר הקשר עד היום. תמר, שכמו אהרון בפרשתנו, בחרה להצדיק עליה את הדין, ניגנה בחליל בהלכה אחרי ארונו: "אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו? – שחולת אהבה אני", כמוסרת שבועה לבנה ההולך מעמה שיודיע זאת במרומים. ובדמעות בעייני אני מצטט מהזיכרון את השלט שהיה תלוי על דלת ביתם בימי השבעה: "אין צער בעולם - למי שמכיר אור האורות של האמת". אין צער בעולם!!!
אני יכול לכתוב על אחי, חנניה ז"ל, שנפטר מסרטן בגיל 49, והשאיר אחריו אלמנה צעירה וארבעה יתומים. על חמי, דוד רטי ע"ה, אותו כלל לא הכרתי, שהתמוטט בביתו ממש במוצאי שמחת תורה, ונפטר בגיל 48. אשתי עוד לא הייתה אז בת 18. על שמעון רפאל ונדר, אח של חבר טוב, שהתפילות עליו בקיבוץ שלנו עת חלה בסרטן, זכורות לי היטב כילד ככאלו שבקעו רקיעים. אך הוא הלך לעולמו בחג החנוכה, בגיל שש כמדומני. וכך אפשר להמשך ולמנות, לצערנו, את הנפטרים. כל אחד וסיפורו המיוחד כאדם בעודו בחיים, וספורה הכואב והייחודי של כל משפחה שכולה. ההתמודדות שלא נגמרת בשלושים, או בתום השנה. גם אחרי עשור, אחייניתי עולה לקבר אביה ביום הולדתו ומפריחה עבורו בלון הליום של אהבה.
***
כל עם ישראל התכונן בהתרגשות ליום החגיגי ביותר שיכל להיות: היום השמיני, חנוכת המשכן, ראש חודש ניסן, שנה אחרי יציאת מצרים. ומי היה המאושר מכולם, מרומם רוח ונישא, מי אם לא אהרן, שהתמנה ביום זה סוף-סוף לשמש ככהן-גדול. שיחד עם אחיו משה, ניהלו את הטקס הנשגב בהרמוניה מלאה, שארבעת בניו נבחרו והתחילו לשמש בכהונה באותו יום עצמו. כולם, כל העם רצו, באמת כל כך רצו, שכך זה יסתיים: ברכה, התגלות שכינה, כבוד ה’, אש קדושה משמים, שמחה ורינה.
אבל כולנו יודעים שאי אפשר להמשיך את החלום לעד.נגזר עלינו להמשיך לקרוא את הפרשה, עוד פסוק ועוד פסוק.
נדב ואביהוא, שנים מתוך בני אהרון, מקריבים על דעת עצמם "אש זרה". -
ובאותו רגע ממש שהאש הקדושה משמים יורדת בחוץ על המזבח לעיני כל העם -
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’וַתֹּאכַל אוֹתָם - וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’.
***
אכן, כל משפחה שכולה וההתמודדות שלה,
יש הזועקים זעקה הבוקעת עולמות, ויש המתכנסים בשתיקה.
יש המנסים להדחיק ולחזור לשיגרה, ויש העוסקים כל העת בשימור ובהנכחת הזיכרון.
יש המתכנסים פנימה, ויש הנפתחים החוצה.
יש שהשכול מפלג ומפצל אותם, כמו קריעה,
ויש משפחות רבות המתלכדות שבעתיים בעקבות האסון.
ואילו אצלנו רק כתובות שתי מילים נוראות הוד: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"!ומבלי להרחיב אומר כי גם דממה זו טעונה משמעויות רבות במקרא, דממת המתים, או איוושת"קול הדממה הדקה" ששמע אליהו במערה, שתיקה או אולי הודאה ושבח, כפי שמתרגם אונקלוס על פי נוסחאות מדוייקות: "ושביח אהרון". "חייב אדם לברך על הרעה– כך שנינו במשנה –כשם שמברך על הטובה".
בין כך ובין כך, תפקיד חשוב מוטל עלינו,הציבור, הסובבים, הקהילה.כפי שנקרא השבת בפרשת פרה בזימון מקרים מיוחד: "זֹאת הַתּוֹרָה:אָדָם כִּייָמוּת בְּאֹהֶל, –כָּלהַבָּא אֶלהָאֹהֶל וְכָלאֲשֶׁר בָּאֹהֶל - יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". אין אדם מת לעצמו, כל הסובבים אותו חייבים להתייחס, להזדעזע, לקחת משהו מהמוות והאבדן איתם להמשך חייהם: "בן חבורה שמת", אומרת הגמרא, "תדאג כל החבורה כולה". ובניסוח מודרני שגור ומפעים: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", כך קבע המשורר מוטי המר, "ואם אחד מאיתנו, הולך מעמנו - משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו".
היוזמה לשבת "וידום אהרון", הגיעה ממשפחתה של דסי רבינוביץ’ ז"ל,
שספור התמודדותה עם הסרטן לפני יותר משני עשורים ממשיך לרגש רבים,
ועיגולי השמחה שפיזרה סביבה, ממשיכים לגדול ולגדול בלבבות המונים,
כולל צעירות וצעירים שטרם נולדו כשדסי נפטרה.[1]
והלא מקרא מפורש הוא בפרשתנו,
שנאמר לאהרון ובניו שנותרו בחיים
שלא יכלו לקיים את מנהגי האבלות בשל היותם מכהנים במקדש:
וַאֲחֵיכֶם כָּלבֵּית יִשְׂרָאֵליִבְכּוּ אֶתהַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה’.
כי כולנו, כן כולנו,
כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
***
מוטי המר איננו משורר או מלחין כה מוכר[2], ואולם שירו הנפלא "רקמה אנושית אחת", זכה לתהודה רבה, בטקסי זיכרון ובהקשרים אחרים. מעלה דמעה בזווית העין, וחקוק בלבבנו. הביצוע המקורי, העדין והפשוט של חוה אלברשטיין.
[1]לפני כעשור וחצי זכינו להיות "משפוחה" של רבינוביץ, כאשר אחיה של דסי, התחתן עם אחיינית שלי. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
[2]השתתף גם בהלחנת "יש לך שמש", של שמרית אור.
