ברכת הארץ הטובה - דת עם שיר לפרשת עקב
”וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ- וּבֵרַכְתָּ”. משפט מוכר וידוע לכל מי שאי-פעם דרכה רגלו במגרש של שמירת המצוות. אחד מתחומי המצוות היסודיים ביהדות, המקיפים אותנו בכל עת ובכל זמן, הוא התחום של הברכות בכלל, והברכות על האוכל בפרט.עבורנו
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ- וּבֵרַכְתָּ". משפט מוכר וידוע לכל מי שאי-פעם דרכה רגלו במגרש של שמירת המצוות. אחד מתחומי המצוות היסודיים ביהדות, המקיפים אותנו בכל עת ובכל זמן, הוא התחום של הברכות בכלל, והברכות על האוכל בפרט.עבורנו, שגדלנו בבתים שומרי מצוות, היה זה היסוד של ההתייחסות לאכילה תוך דחיית סיפוקים, והפיכת ההנאה לבעלת ערך משמעותי, וכן ליחס ביננו לבין הקב"ה, מראשית הקשר ביננו. שהרי, אין כמו ברכות האוכל כדי לשנן ולהזכיר לך זאת, על כל צעד ושעל.
כיום, כמורה ללימודי יסוד ביהדות ובהלכה, כאשר אני מציג את הנושא לאנשיםשאינם מכירים זאת מינקותם, אני נתקל שוב ושוב בתמיהה ובהתמרמרות על החזרות המרובות, כמעט אובססיביות, של הברכות: האם על כל כוס מים יש לברך, לפני ואחרי, ובכל נשנוש קטן? וברכת המזון הארוכה! אחרי שאוכלים סתם כריך פשוט של הפסקת עשר. זה לא הגיוני! הם אומרים לי שוב ושוב. ואני, נדחק לפינה האפולוגטית, מנסה להסביר בטוב טעם, על הכרת הטוב, על התכנים המיוחדים של כל ברכה, וכן הלאה... נדמה שלא תמיד בהצלחה מרובה.
***
הגעתי לעולם עירום ויחף
פוסע לבד וכושל
עד אשר הציעה לי הארץ הטובה
את מה שנתן לה הא-ל
כדי לשפוך אור על עניין ברכות האוכל, ברצוני להתעכב על הפסוקים בפרשתנו, שהם המקור המפורסם לדיני הברכות,[1] ולנסות להבין את הרקע, את ההקשר של הפסוקים, בתוך פרשתנו ובתוך האווירה של ספר דברים כולו, ערב הכניסה ל"ארץ הטובה", ארץ ישראל.
נפתח במושג הברכה בספר דברים. פרשתנו פותחת בהצהרה המפורסמת על השכר שנקבל בעקבות שמירת מצוות ה’: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה... וְשָׁמַר ה’אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶתהַבְּרִית וְאֶתהַחֶסֶד, ...
וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְפְּרִיבִטְנְךָ וּפְרִיאַדְמָתֶךָ, דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ ...עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁרנִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּלהָעַמִּים...
זוהי ברכה כללית על שמירת מצוות התורה, וספר דברים מיישם ומדגיש שוב ושוב רעיון זה, סביב מצוות ספציפיות. הרעיון המוכר הוא כי שכר המצוות, עקב תשמעון, הוא ברכת ה’: כך במעשר עני: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ(יד, כח-כט)".ובצדקה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ... כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה’אֱ-לֹהֶיךָ"(טו, י); באיסור ריבית: וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָה’אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ,(כג, כ) ובעוד מצוות חברתיות,שנועדו לתמוך בחלשים ובנזקקים.. המאלף הוא לראות שכל אותן מצוות שכבר הופיעו בתורה בספרים קודמים – ושם לא נזכרה כלל ברכת ה’, חוזרות בספרנו עם הדגשה על שכר המצוות, ברכת ה’. "בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, עַלהָאָרֶץ אֲשֶׁראַתָּה בָאשָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
הצד השני של הברכה, הוא לא תוצאת המצוות, אלא התנאי לקיומן, הרקע של השפע, שעליו חלות המצוות, כדוגמא: האפשרות לפדות את המעשר (השני) כאשר הוא רחוק מירושלים: "כִּייִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה’אֱלֹהֶיךָ ... כִּי יְבָרֶכְךָ ה’אֱלֹהֶיךָ" (יד, כד); מצוות הענקה לעבד משוחרר מוצגת כך: "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ, מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’אֱלֹהֶיךָ"(טו, יד). וגם החגים מוצגים, בשונה ממקומות אחרים בתורה, כהזדמנות לחגוג ביחד, להודות ולשתף בברכת ה’ אשר ניתנה לנו בשפע: "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת... מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’אֱלֹהֶיךָ.(טז, י); "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹגלה’אֱ-לֹהֶיךָ ... כִּי יְבָרֶכְךָ ה’אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ" (טז, יג-טו). בארץ ישראל, אנו מסוגלים לקיים את המצוות בהרחבה ובנחת – בזכות ברכת ה’ השופעת סביבנו.
הארץ הטובה אליה אנו מתעתדים להגיע בסוף הספר (שזמנו הכרונולוגי כחודשיים), אמורה לשנות עבורנו את צורת ההתייחסות. במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, נישאנו על כפיים בידי ההשגחה העליונה אשר דאגה לכל מחסורנו בצורה פלאית גלויה ומובהקת. בארץ ישראל, לעומת זאת, מושלת ההנהגה הטבעית. השפע בחלקו מוענק לנו ללא מאמץ: "עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹאבָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּלטוּב, אֲשֶׁר לֹאמִלֵּאתָ... כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹאנָטָעְתָּ"(ו, י); וחלקו האחר מגיע אלינו לאחר מאמץ אנושי רב מצידנו. "וּבָתִּים טֹבִיםתִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ."ואנו עלולים ליפול לשתי מלכודות: מחד, האדישות, חוסר תשומת הלב לברכה ולשפע, התרגלות וקהות החושים. והסכנה השנייה, השכחה וההתעלמות מן היד הא-לוקית העומדת מאחורי סדר הדברים ה’טבעי’ לכאורה.
לא בניתי בית וגם לא אטע לי עץ
רק זאת אבקש עוד לטעום:
מים מתוך הבאר, לחם מן התנור
וזהו שיר הארץ אותה משמיעה פרשתנו:
כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶלאֶרֶץ טוֹבָה. אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץזֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַלבָּהּ לֶחֶם, לֹאתֶחְסַר כֹּל בָּהּ...
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ
[1] זו השיטה הידועה יותר, מדבי רבי ישמעאל – התולה את ברכות האוכל בפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". אמנם ישנה גם שיטה אחרת, מבית מדרשו של רבי עקיבא, לפיה חובת ברכת האוכל, מקורה בפסוק "קודש הילולים לה’." האוכל קדוש ושייך לה’, ועלינו לברך כדי להופכו לחולין.
הביטוי "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" מופיע שבע פעמים בספר דברים בהטיות שונות: בארבע מתוכן מתואר מצב בו השובע עלול להביא לידי שכחת ה’ והליכה אחרי א-להים אחרים.[1]כמעט הייתי אומר שההשלמה האוטומטית של המשפט, מצד הטבע האנושי לבדו, הייתה אמורה-עלולה להיות:וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ - - - וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’אֱ-לֹהֶיךָ! ואולם פרשתנו מלמדת כיצד יש להתבונן על הנעשה סביבנו - תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב: על הטבע המתפרץ, הפירות השופעים מכל עבר, הרווחה הכלכלית. כן, גם היום כמו לפני שלושת אלפי שנים, אנו מוצאים את הפסוקים הללו רלוונטיםומדוייקים. ומה נותר לנו אפוא לעשות?
וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.
וּבֵרַכְתָּ אֶתה’אֱלֹהֶיךָ,
עַלהָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַןלָךְ.
וכפירוש הרמב"ן: "כי תזכור עבדות מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה – תברך עליה את ה’.", כלומר, אין כאן ציווי או הלכה – אלא תיאור מצב, כך יקרה! מתוך שתשווה את מצבך לתקופות היסטוריות קודמות, ממילא תפרוץ מפיך, מכל הוויתך, הברכה, ברכת ה’ על הארץ הטובה.
***
בימינו, עת שבנו לארץ הטובה
בתקופה של שפע כלכלי ורווחה.
אנו עלולים בראש ובראשונה להיות אדישים,
לא לשים לב כלל לברכת הארץ:
לשפעת הנחלים, ההרים והבקעות
בהם אנו פוסעים מעשה יום-יום,
לצמיחה הכלכלית ולהתרחבות הדמוגרפית.
פרשתנו זועקת אלינו ממרחק אלפי שנים:
לטייל פקוחי עיניים במרחבים,
להעניק מברכת הארץ לחלשים ולנזקקים,
לאכול מפרי הארץ, לשבוע מטובה -
והברכה תפרוץ ותבקע מאיליה.
[1]ו, יא; ח, יב; יא, טו; לא, כ.בשתי פעמים אחרות, האוכלים והשבעים הם הנזקקים אשר מקבלים את המעשר, את ברכת ה’, מידי "בעל הבית" שאיננו כפוי טובה (יד, כט; כו, יב). הפסוק השביעי הוא הפסוק שלנו.
