”הבנים שלי גאים בי והם חלק מהשליחות, החוזק, האהבה והריפוי”
עדן שפילמן מבת-ים מצליחה להעביר בספרה החדש ”חיה בכל עונותיה” (הוצאת ארגמן מיטב) תחושת אופטימיות וניצחון של הרוח האנושית
"מבחינתי זו שליחות שהספר נפתח והקולות נשמעים", אומרת המשוררת עדן שפילמן מבת-ים, שבימים אלו מוציאה לאור את ספרה החדש "חיה בכל עונותיה" (הוצאת ארגמן מיטב), שאותו הוציאה לאור במימון המונים ומכרה ממנו עד כה יותר מ-500 עותקים. בשירים רבים בספרה היא מצליחה להעביר תחושת אופטימיות וניצחון הרוח האנושית. זאת למרות שבמשך שנים היא סובלת מבעיות קשות במערכת העיכול ובעבר התמודדה עם בעיות נפשיות ואשפוזים חוזרים ונשנים במוסדות פסיכיאטריים. שיריה, שפורסמו בכתבי עת, הוצגו בתערוכות ומוערכים בתחום השירה והטיפול, מתארים מסע מטלטל שעברה במשך ארבע שנים.
השירים בספר מטלטלים וטמונים בהם פוסט טראומה מורכבת, אונס, פגיעות מיניות, הפרעות אכילה ואשפוזים פסיכיאטריים, אבל עדן מאמינה שבעזרתם ניתן ליצור שינוי, "אני ניצלתי מהתאבדות בזכות ידיים מושטות, אך יכולתי למות מכיוון שלמסגרות לטיפול נפשי, שאמורות היו להגן עליי, בעצם לא היו הכלים לכך והטיפולים הופסקו. בספרי שזורים שירים המביאים אופטימיות, אהבה, ריפוי ואושר. אני יכולה לכתוב על הכל, ללא כל שיפוט, ביקורת או האשמה: אונס, הפרעת אכילה והרעבת הגוף, חתכים ודם, לפרוץ גבולות, לשבור את כל הכלים ולהתחבר לאהבה ולחיים. אני יכולה להסיר את כל המסכות, לחצות את הפחדים ולבחור האם להוציא החוצה לעולם את מה שנוצר בשני רבדים - הסיפור האישי והשירה מבחינה ספרותית. הראשון מתחום הספרות שהבחין בי היה ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך, שפירסם קול קורא לאנתולוגיה בנושא הפרעות אכילה, שהעניק לי הרבה בטחון בנוגע לכתיבתי ולהבין שחלום ילדותי להוציא לאור ספר לא רחוק מהגשמה".
עדן, בת 44, ילידת בת-ים ותושבת העיר, היא אם לשלושה בנים: אושר, יקיר ובן אור. היא ושרון, לו הייתה נשואה עד לפני כשנתיים, מקיימים, ככל האפשר, חיי משפחה קרובים. היא בעלת תואר ראשון בחינוך ובחינוך מיוחד ולמדה טיפול באומנויות - גינון ככלי חינוכי- טיפולי, מיינדפולנס, תטא הילינג וטיפול באכילה רגשית.
היא מהדהדת קולות שותקים של רבים ורבות ותומכת בנשים רבות שפונות אליה, ביניהן כאלה ששמעו על סיפורה בעקבות ספרה ובעקבות סדרת הטלוויזיה "מצב נפשי", שבה היא השתתפה ולאחרונה זכתה בפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר. נשים אלו מבקשות לדעת עוד על דרכה וכך מתחזקות. פעמים רבות תמכה עדן בנשים עם נטיות אובדניות, עודדה אותן לפנות לעזרה אחרי הקשבה עמוקה וליצור מרחב מבוסס על אהבה והכלה. כך עדן מנחה מעגלי הקשבה ויוצרת מרחבי הכלה וקבלה, שבהן מאפשרות נשים בתהליך משותף לרגשות להרגיש ולקול להישמע.
היא התחילה לכתוב כבר בגיל 10 במחברת דקה, שבה הייתה כותבת את שיריה ואת כאביה. כבר בילדותה כתבה על החיים, הסבל והכאב - כילדה שכבר בגיל שש שאובחנה עם מחלת קרוהן קשה ועם חוויות מודחקות של פגיעות מיניות שחלקן החלו בגיל חמש בלבד. אשפוזה הפסיכיאטרי הראשון היה בהיותה בת 11 במחלקה לילדים של ד"ר מיטרני. כבר בילדותה היתה מטופלת פסיכולוגית, אך גם שם לא הרגישה בטוחה להניח את כאבה וסבלה מאילמות סלקטיבית בכל הנוגע לו. בגיל 18, כשכל חברותיה התגייסו לצה"ל והיא קיבלה פטור גם מהתנדבות, היא חוותה משבר נפשי וזנחה את הכתיבה. בהמשך התנדבה לשירות לאומי. עדן לא שיתפה את משפחתה בסבל הנפשי שעברה. בשנת 2012 עברה תוך חצי שנה חמישה ניתוחים קשים, והרופאים הודיעו למשפחתה שהם חוששים לחייה ושזה הזמן להיפרד ממנה.
היא נסגרה בביתה במשך עשר שנים, ובשנים אלו החלה לסבול מפוסט טראומה בעקבות הזיכרונות שצצו על רקע פגיעות מיניות בילדותה ואונס על ידי עובד בבית חולים, שהודחק במוחה באזור שנת 2006, כשהייתה נשואה ואם לשני ילדים קטנים. לאחר שכשלו כל הניסיונות הטיפוליים בה והיא לא עמדה בתנאי האשפוז הפסיכיאטריים, היא נפלטה ממחלקות האשפוז. גם מטפלים פרטיים חששו לטפל בה בשל עברה האובדני, הרעבה על רקע הפרעות אכילה ופגיעותיה בגופה. האשפוז הפסיכיאטרי האחרון שלה בשנת 2018 במחלקת "לצידך" נמשך כתשעה חודשים, והסתיים לאחר אי-עמידה בתנאים וכשהיא צרחה כל הלילה ומנהלת המחלקה החליטה לסיים את האשפוז.
"בשנת 2018 אשפוז פסיכאטרי הופסק שוב כי הפרתי גבולות (התרופות גם לא השפיעו לטובה). התחושה שלי הייתה שהושלכתי ונענשתי על כך שצעקתי את סבלי. נשים רבות כמוני אינן מקבלות מענה ראוי בממסד הטיפולי, ואני מדברת בשם קולות שותקים של ילדות, נערות ונשים. רבות מאיתנו נמצאות בתופת הזאת, נאחזות, מחפשות מזור ומענה ומתאבדות בשקט. אני ניצלתי מניסיון ההתאבדות הבא שלי בזכות ידיים מושטות אליי, יכולת הכלה, אהבה, חיבוק, אדמה לצמוח עליה ולהתרפא. זו הזכות הבסיסית שלנו לחיים. חוויתי את תחושת הבדידות בתוך מסדרונות האשפוז. נקשרתי, ננעלתי בחדר מבודד, צרחתי וחתכתי. ליבי הולם בי, כואב ומבקש ממני לשפוך את כל המקומות שבהם הייתי על הקצה, הרגשתי שקופה, בלתי ניתנת לטיפול וראיתי במוות כמקום בטוח שיגאל אותי מייסוריי, מאשמה ומבושה. שתקתי כי לא רציתי לבייש את משפחתי ואת ילדיי. כיום מלוות תחושות אשמה בהקשר הזה, ואני מאמינה בכוחה של חברה ליצור קרקע בטוחה ולהניע שינוי".
בשנת 2017 הגיעה עדן ל"דרך הבטן", מרכז לבריאות מערכת העיכול, שם טופלה על ידי עדי זוסמן. (מסע תודעתי המשלב טיפול גוף נפש) כשהמצב החמיר וכלל שבירת כוסות, פגיעה עצמית קשה ועוד, פנתה עדי לאורלי ליברמן ממרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שהקימה את "פרויקט התיעוד" המתעד סיפורי פגיעה מינית במרחב בטוח. אורלי ניהלה שיחות רבות עם עדן, שעדיין הייתה בתהום. לאחר שנפלטה ממחלקת "לצידך", בעודה אוחזת בסכין, מילותיה של אורלי הדהדו במוחה ועדן בחרה לפנות לתיעוד. היא תיעדה את סיפורה ביום הולדתה בשנת 2018. מאז היא מספרת את סיפורה בכל במה שאליה היא מוזמנת - עבור מתמודדות, מטפלות ומתנדבות במרכז הסיוע. היא מעבירה מסר לרפואה הפסיכיאטרית על הכלת נפגעות אונס ועל הכשל הטיפולי - לא מתוך אשמה אלא מתוך רצון לשנות ולאפשר טיפולים מתאימים ותמיכה גדולה יותר מבחינת כוח אדם.
עדן: "נפלטתי ממחלקות אשפוז פסיכיאטריות, כי חתכתי את עצמי, צעקתי וזרקתי כיסא. נפלטתי ממקומות טיפוליים בגלל הרקע האובדני שלי, ואולי כי אף מטפל לא רוצה שמטופל יתאבד לו בטיפול. לאחר יותר מעשר שנים בבית וניתוק מעצמי ומהחיים, שתיקה, הסתרה וּבְדִידוּת, הגעתי לעדי זוסמן, מטפלת שראתה אותי ואת החלקים היפים שבי ונתנה מקום לחלקים החולים. חיבקה והאמינה שיום יבוא והיא השתתפה בהשקת ספרי. כשמצב החמיר, ולא פעם היו נסיגות בטיפול, היא נשארה באומץ כי הבינה שאין מקום אחר כעת עבורה. פגישות רבות שלנו התקיימו בטבע, תחת כיפת השמיים. כשהתעוררו הפחדים, הסרטים והשדים המוליכים אותי לפצוע את ידיי, להרעיב את גופי, לטייל על גגות ולמצוא את מותי, עדי נשארה וחיפשה מענה נוסף שונה ממחלקות פסיכיאטריות, שאינן מכילות את מצבי ומעלות קשיים בקבלה. עדי נשארה ולא נטשה. וכך חובה להיעשות על ידי כל מטפל שבוחר לטפל בנפגעות - חובתו להישאר גם כשהפצע מדמם, כשנעשה מסוכן וכשצעקה יוצאת ומטלטלת".
ספר השירים חיה בכל עונותיה. מאת עדן שפילמן
השלב הבא בריפוי של עדן היה פרויקט התיעוד במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. "שם, בחדר בטוח, נמצאות שתי נשים - שומרות הסיפורים, מירי מרגלית ואורלי ליברמן שהקימו את ’פרויקט התיעוד’ ובראו מרחב שכל כולו למען נפגעות ונפגעים ותיעוד סיפורי חייהם. זו מעטפת היוצרת מקום מוגן ולא שופט המבוסס על הקשבה בגובה העיניים. אורלי פתחה את ליבה לבואי, כפי שאני. קולה נכנס לראשונה באומץ אל תוך המוות שלי. יכולתי לומר לה שאני רוצה למות, שכואב לי, שקר לי ושאני רואה אותו מתקרב, מרגישה בגוף שהוא נוגע ואונס אותי. היא ידעה להקשיב לקול שתיקתי והרגשתי שאיני לבד. ’קחי נשימה עמוקה’, היא לחשה, ’בואי ננשום ביחד ואז נעצור אותה וננשוף’. כך התחילה הנשימה הראשונה אל החיים".
לאחר שעדן הרגישה בטוחה היא הגיעה למרכז הסיוע בתל אביב. "נכנסתי לשם רועדת, אבל הפחד נרגע עם הידיעה שנמצאות בו אורלי ומירי שרוצות להקשיב לילדה הקטנה ולאשה הפגועה. כל מה שחיפשתי כנראה כל חיי זה מקום שבו אוכל להרגיש בטוחה, לא אשמה, שיאמין לי ושייקח ממני את ההכחשה והשתיקה. סיפרתי את סיפורי הבודד והרגשתי איך היותו נצור ושמור מאפשר לי לשחרר את האחיזה ממנו. סיפורי אינו לבד ושותק עוד, אלא חלק מקולות השוברים את קשר השתיקה ויוצרים חיבור חדש וקריאה, שאני קוראת גם עכשיו: אונס וּפְגִיעָה מינית זה הסיפור של כולנו. ואכן היום בו נשמר סיפורי זהו יום לידתי החדש".
רבים משיריה נכתבו בהשראת הטיפולים שחוותה, בהשראת נשים שהיו עוגן ממש כשהגיעה לקצה. שבירת השתיקה בשנת 2018 בפרויקט התיעוד של נפגעות פגיעה מינית, השמעת קולה והוצאת סיפורה החוצה הביאו מזור למקומות חולים ושותקים בתוכה. "למדתי להזין את גופי ולעשות שלום עם הפרעת האכילה ועם בטני החולה. הכתיבה שבה לחיי ואני יכולה לכתוב על דם, חתכים, שדים, הרעבה, אונס ולא לשתוק עוד לעולם. אני יכולה לפרוץ גבולות, לבנות ולהרוס, לאהוב וליצור הזדהות בקרב הקוראים שבוחרים להיכנס לעולם המטלטל שחוויתי ועד לחוף מבטחים".
באירוע ההשקה של ספרה השתתפו יותר מ-100 איש, ובהם הוריה, אחיה ואחותה, שרון שותפה לחיים ושלושת בניה. "אחרי שנים רבות של הסתרה כולם היינו בפנים גלויות, מסירים כאב שדבק שנים, מסירים צל של בושה. עצם נוכחותם יוצרת סיפור חדש בחברה. הבנים שלי גאים בי והם חלק מהשליחות, החוזק, האהבה והריפוי". בשנה האחרונה היא חלתה שוב (לאחר שחוסנה נגד הקורונה) אחרי כארבע שנים שבהן חוותה רימיסיה ושקט ממחלות כמו: הקרוהן, פיברומיאלגיה ואנדומטריוזיס שמהן סבלה. לאחר שנגמלה ממשכי כאבים, אופייטים, מורפיום ותרופות פסיכיאטריות, היא תרגלה מיינדפולנס וקשיבות. היא שוב חלתה "אלו היו שנים ללא תרופות שבהן למדתי לאהוב את גופי, להזין אותי פיזית ולראשונה להרגיש ולהיות בריאה. אז תרגלתי את ה’אני המתבונן’ ואת היכולת לנשום, להשהות תגובה ולאפשר ריפוי פיזי ונפשי. כיום אני לומדת לנשום מחדש. יש רגעים שבהם אני מאפשרת לעצמי להיחלש, להתבודד בתוך הנפילה ולהודות על היש. אני יודעת להרגיש את הכאב ואת הפחד ולשמור על איזון כדי לא להגיע לקצה. בהיותי שוב חולה, רוב הזמן שוב מסוגרת בבית, כאובה ומתרגלת החלמה, מוצאת את עצמי שוב לקראת טיפולים ביולוגיים ואופציה של ניתוח מורכב, התחברתי לילדה הקטנה שהייתי וחלקים נוספים בי מבקשים ריפוי. לכן עבורי זו תקופת החלמה".
בימים אלו מחוברת עדן להזנה בטיפול ביתי במשך כ-13 שעות ביום. קצת לפני שחלתה שוב היא הנחתה מעגלי הקשבה עם המטפלת מיטל גבע אוחיון ב’אכילה ומערכות יחסים’, וליוותה נשים במסע פנימי להשתחרר מאכילה רגשית, להיטיב את היחסים עם האכילה וגופן ולאפשר אהבה וקבלה. היא גם הצטרפה לצוות של עדי זוסמן ב’דרך הבטן’, שם היא משמשת הלפרית בקבוצות מטופלים ומתאמת פגישות.
עדן: "זו דרך שהצילה אותי וכיום אני נמצאת בצד הנותן. אני מספרת את סיפורי על במות שונות מתוך שליחות להשמיע את הקולות השותקים ולהדהד את כוחנו כקבוצה למען קבלה והכלה. היום אני אמא מרגישה ומאוזנת, והרגעים הכי מאושרים שלי הם היחד המיוחד עם הבנים שלי. אני מתבוננת עליהם ועל עצמי בעיניים של ’אני רוצה לחיות’. כשאני כותבת אני נכנסת פנימה לתוכי, לפעמים מתוך חוויה שיש בה אור ותשוקות ולפעמים מתוך טריגר או כאב, הרבה פעמים כל אלו נפגשים והיצירה נכתבת, נשפכת ממני. זה יכול להיות מלווה בדמעות, כי הכאב מדמם בזמן הכתיבה, מדמם ומתרפא. התובנה שהשירה היא עבורי מזור היא לפעמים תחליף לחתכים שהיו מחזירים אותי לחיים".
ספרה מטלטל, מרגש ומביא את סיפור חייה הלא פשוט, ללא פילטרים, ומעורר שלל רגשות הנעים בין כאב, בכי, תדהמה וזעזוע. עם זאת, לאורכו נשזרים מסרים של תקווה, אמונה ואופטימיות. זהו ספר על העצמה נשית והעצמה אנושית ומיועד לכל מי שמאמין שהטבע האנושי שורד הכול ושהטוב מנצח בסופו של דבר.
היא מעידה כי "ספר השירה שלי הוא סימן עבורי שאני בחיים. אירוע ההשקה היה רגע, שבו יכולתי לעצור ולראות איך נוצר מעגל אנושי של נפשות שקראו את הספר, תמכו בתהליך , הצטרפו להד סטארט והם חלק מהקול המהדהד לשבירת שתיקות, כאלה שהסכימו להיכנס לטראומה המדממת באומץ והגיעו כדי לדמוע ולשמוח איתי. השירים בספר נכתבו בארבע השנים האחרונות ומוכיחים שאפשר לצאת ממוסדות השיגעון, להשתחרר מחליפת הכפייה ומהכלא הפנימי, להיגמל מחתכים בידיים ומהרעבת הגוף ועד החיים. הוצאתי את הספר מתוך שליחות, וההצלחה של מאות תומכים במימון המונים הראתה לי עד כמה החברה תומכת ורוצה לחזק את הקול השותק של נפגעות תקיפה מינית, שהן ראויות לאהבה ולטיפול מתאים. כך נוכל להציל עוד נפשות ולהתחבר לאנרגית הבריאה ולסיפור על אושר וחיים. אהבה שדרכה למדתי לאהוב את עצמי ולמצוא לי בית בתוכי לפחדים".
עבורה יש חשיבות רבה לפרק של דברי התודה בספר, שנפתח במשפט: "בעיניי בני האדם הם שרשרת של אור, ביכולתנו להעביר אור זה לזו ולטפח בינינו קרקע בטוחה לצמיחה וריפוי". עדן: "דברי תודתי הם שיקוף לנפשות שהאירו באדמת החיים ועודנה בדרך. חשוב לי לחזק את אלו שהיו שם, שנתנו יד למרות הפחד, אמנם בקצה הדרך, שאיתם יכולתי לבנות את עצמי מחדש. זהו כוחה של החברה שלנו".
לדבריה, הגיבורים הראשיים עבורה הם שלושת בניה, שכמעט איבדו את אמם ועברו דרך ארוכה של עליות ומורדות. "כיום עם המחלה שחזרה, חוזרות בי תחושות רבות. רציתי שלסיפור שלי יהיה סוף טוב כדי לצאת איתו החוצה, והרבה אשמה חוזרת אליי על השנים שחלפו, השמעת קולי והסיפור הקשה. אני נושמת, מחבקת את הבנים שלי, מודה על המשפחה ועל כך ששרון נמצא איתנו בדרך זו. אני לומדת לסמוך על היקום ומקיימת שיחות עם אלוהים".
בימים אלו היא מרגישה שהיא בדרך הנכונה, במיוחד כשספרה נפתח בפני הקהל ושיריה מגיעים לאנשי טיפול. "אני מתרגשת מאוד כשמטפלים מספרים לי שהם משתמשים בספר בהרצאות ובטיפולים שהם מעבירים ושספרי מגיע למתמודדות ולמתמודדים שמוצאים שם הזדהות ומקבלים איזשהי אמונה קטנה שאפשר. רבות ורבים נמצאים בתופת זו, ויש כאלה שפונות אליי לאחר שקראו את מילותיי והן נמצאות בשתיקה ובכאב. אני פותחת להן דלת לשיחה ומאפשרת לשתף, להיות איתן בשתיקה ולהרגיש פחות לבד".
