תובנות מיום הכיפורים האחרון / עינת מיזהר
נאמר בהלכות יום הכיפור "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול אלא ימחול לו מיד"והרמב"ם אומר שאם הנפגע לא מחל לאחר שלוש ניסיונות פיוס הוא הופך לחוטא
זה בוודאי יפתיע אחדים מקוראי כשישמעו עד כמה אני אוהבת את יום הכיפורים,אך זוהי האמת לאמיתה.
סיבות רבות יש לי לאהוב את היום הקדוש הזה לעם היהודי גם כאדם חילוני, סיבה אחת מהן היא מספר התובנות העולות לתודעתי ביום זה. בוודאי ישאלו אחדים מכם: למה דווקא ביום זה?! ותשובתי תהיה: ההשראה
יום הכיפור נותן לי השראה. זהו יום שבו השקט, הזמן שנעצר, ערימת הספרים, שהוכנה בעוד מועד ליד מיטתי, הניקיון של הבית והארוחות המוכנות מראש במקרר, השיתוף וההסכמה הכללית שיום הכיפור הוא יום של מנוחה, ואין אדם המצפה ממני ביום זה לעבוד, כך גם מצפוני לא מייסר אותי על ה’בטלה’ שבישיבה ממושכת עם ספר ביד או עם עט כתיבה או כל דבר אחר שבחרתי לעשות ביום זה, והוא אינו לצורך פרנסתי הגשמית, אלא אך ורק לצורך פרנסת הנפש המשתוקקת לטיפוחה וסוף סוף גם זוכה לכך באופן מלא. להלן רשימה חלקית מהתובנות שעלו בי ביום הכיפורים האחרון:
תובנות על הסליחה
בערב יום כיפור ביקשתי סליחה. לא בנוסח ההמוני הפונה אל המון ללא פנים ושם ומבקש סליחה בלי לחכות לתגובה כלשהי, אלא סליחה ספציפית ממי שאני יודעת שפגעתי בו, אם כי לא הייתה לי כוונת זדון, התוצאה קרתה. לא המתנתי ליום הכיפור לבקשת הסליחה. היו לי נסיונות בדרכים שונות לבקש סליחה כבר קודם. ביום הכיפור ניסחתי את בקשת הסליחה מחדש, ואף ציינתי שהפעם, לכבוד יום הכיפור אני שבה ומבקשת אותה.
נאמר בהלכות יום הכיפור "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול אלא ימחול לו מיד" והרמב"ם אומר שאם הנפגע לא מחל לאחר שלוש ניסיונות פיוס הוא הופך לחוטא. כי כולנו בני-אדם ואל לו לנפגע להתמלא בגאווה מנופחת , כאילו הפגיעה בו היא חילול הקודש. על הנפגע "למחול בלב שלם ובנפש חפצה". אך יותר מכך, בבקשת הסליחה יש משום השפלה. קשה לנו להבליט את חולשתנו , בכל הודאה בטעות יש משום הפגנת חולשה. הפוגע שהחליש את הנפגע, מחליש את עצמו במודע בעצם בקשת הסליחה ובכך הוא משיב את האיזון לכנו. אם לאחר שלוש פעמים הנפגע לא מחל, הוא הופך לפוגע כי שיווי המשקל מופר עתה לכיוונו של הפוגע שהפך לנפגע ואילו הנפגע הפך בגאוות ליבו לחוטא.
סליחה אמיתית היא זו שמחזירה את היחסים למסלול שהיה שם קודם. עד לרגע זה אינני יודעת אם קיבלתי את הסליחה במלואה, אולם אני יודעת שהדבר החשוב ביותר, מבחינתי, קרה - ביקשתי אותה, ביקשתי לפחות שלוש פעמים וביקשתי אותה מכל הלב.
תובנות על חשיבות החינוך
אין כאן חדשות מרעישות מבחינתי, כיוון שחשיבות החינוך בעיני קיימת ושרירה והיא חלק חשוב ממהותי, מאמונתי וממעשי, אך לעיתים אתה שומע או קורא משפט שמנסח הרצאות שלמות בשורות ספורות וכך היה גם ביום הכיפור הזה. את המשפט מצאתי בפייסבוק על גבי התמונה הזאת.
שיתפתי בתובנה הזאת על קיר הפייסבוק שלי, ועמיתה שלי למקצוע החינוך הגיבה וכתבה שעכשיו היא מבינה מדוע לא משקיעים בחינוך. אף אחד לא מתכנן ל-100 שנים. לא שרי חינוך ולא ראשי ממשלות. מתי ראיתם תוכנית עבודה ל-100 השנים הבאות? אם לא תוכנית עבודה, אז מסמך המכריז על הצהרת כוונות ל-100 השנים הבאות?
אבל, וזה אבל חשוב - הורים כן מתכננים ל-100 השנים הבאות ואף יותר מזה. הם מתכננים ל-120 שנים שבהם הם מיחלים לילדם לחיות, ואף מרחיבים ומתכננים מעל זה לנכדים שיוולדו בהמשך. אולי אם הייתה התאמה בין כוונות ההורים לכוונות ראשי הממשלה ושרי החינוך - היינו במקום אחר.
תובנות בקשר לזוטות ולהבלים שאנו מעמיסים על עצמנו
אין ספור תובנות מייצר הספר האגדי "שלושה בסירה אחת". התובנה שבחרה לחלחל לתוכי ביום הזה הייתה מתוך קריאה בקטע הבא:
למי שעדיין לא קרא את הספר אזכיר שמדובר בקטע בו הם עורכים רשימה של ציוד שאותו הם ’צריכים’ לקחת איתם לחופשת השיט על הסירה בנהר. כשהם רואים את הרשימה הם מבינים שאין סירה בגודל המתאים לנשיאת הציוד, היכולה לשוט בנהר ה’תמזה’.
הקטע הזה התחבר לי באופן מופתי עם שני מנהגים יהודיים החוברים השנה: התשליך ושנת השמיטה.
. תשליך לקראת יום הכיפור היהודים עורכים טקס הנקרא:
בנוסף לכל אנחנו בפתחה של שנת השמיטה. בשנת השמיטה נוהגות מספר מצוות מן התורה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים: שמיטת קרקעות - איסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה - ושמיטת כספים - מחיקת חובות.
השילוב של שני המנהגים עם קריאת הקטע המקסים מהספר "שלושה בסירה אחת" השלימו לי את התובנה החשובה הזו, לערוך רשימה של כל הדברים שאינני יכולה לחיות בלעדיהם, ולגלות, ברוב המקרים, שהם בבעלותי זה מכבר. לגלות כמה זוטות והבלים אנחנו מעמיסים על עצמנו ולחפש את המועד הנכון (רצוי בהקדם) להיפטר מהם.
