איזור מודיעין בקרבות תשח
אל- בורג’, ביר-מעין, חרבת קוריקור, אום רוג’מן. שמות ישובים ערביים שרק לפני 58 שנה, ביולי 1948 היו במרכז העיסוק הצבאי של מדינת ישראל שבחיתוליה. מדובר בגבעת התיתורא, רעות, גבעת הברושים,שילת, לפיד. ב- 14 - 18 יולי 1948 היה איזור מודיעין של היום לשדה קרב גדול. מבצע ”דני” שנועד לסייע בפריצת הדרך לירושלים היה בשיאו
יגאל אלון, מפקד חטיבת יפתח וסגנו יצחק רבין מגיעים לבן-שמן וקובעים בה את מפקדתם. הם יודעים כי ההפוגה צפויה להכנס לתוקף בליל ה- 18 ביולי. הוראותיו של בן-גוריון היו ברורות: ליצב את הקו הקיים לאחר כיבוש לוד, רמלה ולהמתין. יגאל אלון מנחה את הגדוד השלישי של הפלמ"ח, בניגוד להוראותיו של בן גוריון, להמשיך ולנסות לנוע מזרחה. המטרה, לפתוח את פקק לטרון. סיפורים רבים נסובו סביב פעילות זו. כאן, נתאר חלק פיקנטי מהם:
מה לגנדי וללפיד?
חרבת קוריקור, הלו היא לפיד וכפר אורנים, היתה בליל 16 - 17 ביולי 1948 מתחם צבאי ובו פלוגה מהלגיון הירדני. פלוגה זו הגיעה למקום לשם ייצוב קו ההגנה הירדני מול כוחות הגדוד השלישי של הפלמ"ח שהגיעו בלילה לכפר שילתא (תל- שילת, הכפר החשמונאי). קצין הסיור החטיבתי, יחד עם מחלקה שלו, הלך בלילה לבדוק איך מפוצצים גשר ליד הכפר נעטוט (קריית-ספר). לאחר שביצע את משימתו חזר הכוח לשילתא. בדרכו חזרה דרך נחל מודיעין נתקל באש שנורתה עליו מכיוון חרבת קוריקור. כבר אז היה ברור כי במקום כוח ירדני מהותי. הכוח חתך חזרה לשילת והלך לישון.
על המשכו של הסיפור יהיו רבים שיחלקו, גנדי - יכחיש זאת בכל תוקף, אולם הלשונות הרעות טוענות עד היום כי למרות המידע שהיה בידי קצין הסיור, הוא הלך לישון ולא העבירו. למחרת נשלחה פלוגה לקוריקור וניטבחה באש הלגיון.
מדוע גבעת התיתורא בידינו?
הכפר אל-בורג’, היום- גבעת התיתורא, היה יעד מרכזי בקרבות ה16- - 18 ביולי. הכפר יחד עם שכנו ביר-מעין (רעות) ישב על הדרך הראשית לירושלים. בבוקרו של ה- 16 ביולי מצא הגדוד השלישי של הפלמ"ח את עצמו ערוך במקום. תותחי ה20 מ"מ מוקמו על הגבעה. הלגיון הירדני יצא להתקפה משוריינת על הכפר. טור משוריינים יצא מבית סירא ואום רוג’מן (גבעת הברושים) ונע לעבר צומת מכבים, (דרך "הבוסתן").
הכוח התפצל ו שלוש שריוניות נעו לעבר התיתורא (עמק איילון היום). שלוש עמדות בגיבעה רשאיות ליטול את הכבוד בהשמדת הכוח הירדני. צוות הפיאט (מן מטול רקטות נגד טנקים) שכלל את ברוך יפת ואמיתי קדיש (ז"ל) שהשמידו משוריין מטווח קצר מאוד בפאתי הכפר. צוות תותח ה- 20 מ"מ שפגע במשוריין נוסף ובחיילים הרגליים הרבים שסביבו ו"הג’ינג’י" עם המקלע, שעשה שמות בפלוגת הרגלים שהגיעה מכיוון קוריקור (לפיד) לסייע לכוח המשוריין. הכוח הירדני נסוג והשאיר נפגעים רבים בשטח.
איפה הצל"ש?
ההצלחה בקרבות אל- בורג’ נתפסה כהסרת האיום מעל תל- אביב. לאל בורג’ הגיע בבוקר ה- 17 ביולי ביקור של קצינים בכירים שבאו לראות את הקו הקידמי ואת סיפור הקרב. היו אלה מפקד חזית תל-אביב, אלוף שור אלכסנדרוביץ’ וקצין המודיעין של חזית ת"א יחזקל בן-דוד. בסיום תחקור פעולתו של צוות הפיאט התפעל האלוף אלכסנדרוביץ’ מעוז רוחם של הלוחמים והבטיח כי יעניק לאנשי הצוות צל"ש. בדרכם של השניים חזרה לתל אביב עלה הג’יפ שלהם על מוקש ליד גימזו ושניהם נהרגו. יחד עימם הלך גם הצל"ש המובטח עד עצם היום הזה.
מדוע לא שבו תושבי הכפרים קוריקור, שילתא, אום רוג’מן, אל בורג’ וביר מעין חזרה לבתיהם?
כשנשאלו הזקנים בכפרי הסביבה מדוע לא חזרו לכפריהם הנטושים? ענו:" פחדנו מנקמה". נקמה על מה? על פרשיית פינוי ההרוגים מהקרב בקוריקור. הפלוגה שנשלחה ב- 17 ביולי לכיבוש קוריקור (לפיד וכפר אורנים) כללה שתי מחלקות בפיקודו של זיקו זוסמן (לימים מנכ"ל משרד הבטחון). מחלקת הכשרת גבע והמחלקה הדתית. ההתקלות באש הלגיון בקוריקור הביאה לפקודת נסיגה.
הכח נסוג לעבר אל-בורג’ דרך גבעות כפר רות (היום). בנסיגתו נהרגו 45 מתוך 76 חיילי הפלוגה (ביה"ס בלפיד כיום נקרא על שם מ"ה הרוגי קוריקור). גופותיהם נותרו פזורות בשטח הטרשי. כתוצאה מחוסר זהירותו ופזיזותו של מפקד הגדוד- אסף שמחוני (זמן מה אח"כ, אלוף פיקוד הדרום, נהרג בתאונת מטוס בנגב) שלא הסתיר את זהותו כראוי לאחר שהירדנים הסכימו לאפשר את זיהוי ופינוי הגופות ע"י אנשי הרבנות, עצרו קציני המודיעין הירדניים את ההסכם וסילקו את הסוקרים בטרם פינו את הגופות. הגופות נותרו בשטח עוד שנה וחצי לאחר הקרב ולא נותר מהם אלא שלדים. הכפריים שחששו מנקמת הגדוד פחדו לשוב הביתה.
הערת הגולש רפי חתוכה:
האלוף שור. לא היה אלוף. אולי סגן אלוף.פנחס זוסמן - מפ ב בקרב כוריכור - סיקו ולא זיקו.אסף שמחוני - כתוב שהיה מגד. לא נכון. היה אז סמגד.
