פרשת וארא - מה בין ענווה לשמיעת קולו של האל בתוכי?
ענווה היא ידיעת מקומי בבריאה; זוהי ידיעה מדויקת. הגאווה היא חריגה ממקומי. על משה נאמר שהיה העניו מכל אדם - כלומר, ידע את מקומו המדויק בבריאה. ידיעת הגבול והסופיות והכרת מגבלותיי
בפרשת וארא מבקש אלוהים ממשה לרדת למצרים ולתבוע מפרעה לשחרר את עם ישראל. שלש פעמים - פעם בפרשה הקודמת, ופעמיים בפרשה זו - עונה משה לאלוהים שאין ביכולתו לבצע את המשימה, על שום ערלת שפתיו.
יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. שמות ו’
התקשרותו של משה עם ההוויה האינסופית אינה נעשית דרך מילים קונקרטיות. ההוויה האינסופית מדברת בשפה שקשה להעבירה למילים של בני אדם; איך יעביר משה את דברי אלוהים לעם? באיזו שפה? שפתיו של משה ערלות לגבי הדבר שאינו בר מלל.
איך מצמצמים את האינסוף ואת רצונו - למילים ועשייה אנושית?
הביוגרפיה של משה היא הביוגרפיה שלנו. כל אדם - לפני צאתו לדרך - אינו כשיר למסע אליו יועד והינו מבחינת ערל שפתיים. ובכל זאת, עליו להתחיל לפסוע בדרך וגם שחסרים לו עדיין הכלים, לדוגמא - אם אינו אינטלקטואל, חריף, בעל חסד, בעל לב אוהב, בעל כוח נבואי ועוד - הציווי עליו הוא להתחיל וללכת.
חווית היסוד של כל אדם שאינו מלא בעצמו, הניצב אל מול דרכו, היא תחושה של חוסר יכולת; אך דווקא תחושה זו מכשירה אותו למסע. אם הוא מגיע למסע - ויהיה זה הורות, הוראה, היות איש צבא, פוליטיקאי, כלכלן, איש רוח ועוד - ללא החוויה הזו, הוא אינו כשיר למשימה.
אדם יהיר, בטוח בעצמו במובן השלילי, מבחינת: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. דברים ח’, יז, לא ישמע את הקול האלוהי האינסופי בתוכו, ולא יוכל לתרגם אותו למילים ולעשייה אנושית, כנאמר: אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו תהילים קחז א’
אדם זה מגיע כאחד שברורה לו הצלחתו וכבר כבש את הדבר העתידי - מגיע כבר כמלא; שם טמונים כישלונו וחוסר יכולתו להתפתח. מסיבה זו כל המורים הגדולים של כל האנושות מגיעים תמיד כביכול ככלי ריק, עניים, מחוסרי כל. ענווה, צניעות ויראה הן מידות הכרחיות להמשך האבולוציה.
ענווה היא ידיעת מקומי בבריאה; זוהי ידיעה מדויקת. הגאווה היא חריגה ממקומי. על משה נאמר שהיה העניו מכל אדם - כלומר, ידע את מקומו המדויק בבריאה. ידיעת הגבול והסופיות והכרת מגבלותיי, הן המהלך המעניק לי ולעשייתי ממד נצחי, משום שאני הולך עם ההוויה שלוב ידיים, כך שהיא ניכרת מכל מעשי. אם נענה לצו האלוהי ללכת לייעודנו, ונצא לדרך ככלי ריק - נקבל עזרה.
וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. שמות ד’ טו
שבת שלום
אורנה בן דור וקובי נחושתן
