סיפור לפרשת השבוע :וישלח
גדלנו באותה שכונה,בשיכון ותיקים בנתניה למדנו באותו בית ספר יסודי שח”ל. אביו היה השרת של בית הספר. שעות רבות, והפסקות מרובות בילינו בחצר ביתו שהיה קרוב לבית הספר.
גדלנו באותה שכונה,בשיכון ותיקים בנתניה למדנו באותו בית ספר יסודי שח"ל. אביו היה השרת של בית הספר. שעות רבות, והפסקות מרובות בילינו בחצר ביתו שהיה קרוב לבית הספר.
שמענו תקליטים של פעם ,נפגשנו במוצאי שבתות. טיילנו והשתובבנו. קראנו לו בקיצור סימו,
אחרי כיתה ח’ נפרדו דרכנו. הלימודים שלי בפנימייה צמצמו את האפשרויות להיפגש. לפעמים בחופש הגדול נתקלנו זה בזה. הקשר הלך ודעך. נודע לי שהוא התגייס והיה צלף מצטיין ורוב תקופת מלחמת ההתשה "בילה" בתעלה .לא התראינו מאז שהתחתנו ,
והנה באחת החופשות המעטות שלי במלחמת יום הכיפורים החלטתי לבקר את משפחתי. הגעתי ישר מהצבא עם נשק ותרמיל ירדתי בתחנה המרכזית ובהלה אחזתני . על הקיר מודעת אבל צבאית גדולה ובה שמו של החייל שמעון רוקח (רכאח)ז"ל שבאותו ערב תתקיים אזכרת השלושים לנפילתו בקרבות בסיני. לא עיכלתי את הבשורה המרה .בכלל לא שמעתי על מותו עד אז , החלטתי לנסוע מיד באוטובוס ולרדת ליד ביתם של הוריו.עוד לפני שאבקר את משפחתי.
חצר הבית המוכר לי מילדותי עם עץ הרימונים הגדול שנהנינו לאכל בעונתו. הזכיר לי אותו בצורה מוחשית . אביו ,רחמים ניגש אלי וחיבק אותי ובכה והצטרפתי אליו מול כל הנוכחים. אימו יפה הצטרפה בכאב. כנראה שנוכחותי הבלתי צפויה הזכירה להם את ילדותו של בנם היקר.
שאלתי בשקט את אחיו הגדול איך זה שמציינים "שלושים" אחרי חודשיים מאז נפילתו?
הסתבר שכמו רבים מהנופלים שנטמנו במהירות ליד קיבוץ בארי נדחתה ההלוויה הרשמית והשבעה.ולכן מציינים את השלושים באיחור.
בין תפילת המנחה לערבית נוהגים להזמין רב שיאמר דברי תורה. אני עדיין אברך
.ובתחינה ביקש ממני אחיו הגדול לומר משהו לזכרו.
מה אומר ? מה אדבר? איך לחזק הורים שכולים.? כולם חיכו למוצא פי.
נזכרתי בפרשת אותו השבוע "וישלח". בה חוזר יעקב אחרי עשרים שנות גלות לבית אביו ואימו. בדרך מחכה לו עשו, יעקב חושש לחייו לא יכול להירדם הוא מתפלל לעזרת האלוקים מחליט לחלק את משפחתו לשני מחנות ומקווה להציל חלק מהם , בנוסף, בלילה הוא נותר לבדו ונאבק איש איתו עד עלות השחר. הוא מצליח לגרום ליעקב נכות זמנית בכף ירכו. יעקב מתגבר : "ויזרח לו השמש.. והוא צולע על ירכו" .רש"י מסביר -הוספתי-שהשמש ריפאה אותו בסופו של דבר.
אתם כמו הורי -הפניתי מבטי להוריו של שמעון-. חזרתם אחרי שנות גלות מלוב ומשאר הגלויות, העולים רצו וחלמו להקים דור חדש דור התחייה .
בני עשו וישמעאל עדיין מתנכלים לנו וגם גורמים לנו לצלוע אבל –הרמתי את קולי- זוהי צליעה זמנית , אנו חייבים להתגבר. אנו חייבים להמשיך עד שנזכה למנוחה מאויבינו.
(בשיטוט ברשימת הנופלים באינטרנט גיליתי להפתעתי שיום הולדתו של שמעון חל ממש השבוע ביום כ"א בכסלו לפני 67 שנים . ת.נ. צ. ב. ה.)
