פרשת השבוע - סיפור לחנוכה
השקיעה במדבר מתקרבת ואני קורא לחברה להצטרף אלי להדלקת נר שישי. חלק עושים לי טובה ונעמדים בעיגול ואפילו מנסים לשיר את הבית הראשון של ”מעוז צור ישועתי”.
חנוכה תשל"ד. אנחנו עדיין מגויסים ונמצאים בתעסוקה מול המצרים מדרום לפאיד בארץ גושן. השגרה שולטת ומשחקי השש-בש והקלפים הפסיקו לרתק אותנו.
לפתע מגיח "טנק חב"ד" עם כמה חברה מזוקנים שמתחילים לרקוד ולנסות לשמח אותנו . לא כולם מתלהבים לבואם וחלק מביעים את כעסם באי שיתוף פעולה. סופגניות מחולקות ונרות חנוכה לכל מבקש. לקחתי איתי ששה נרות על מנת להדליקם בערב ב"עמדה" לפני ארוחת הערב. החבדניקים נעלמו כלעומת שבאו והחברה החלו בויכוח הנצחי של דת ואמונה. ומדוע בכלל חוגגים ומציינים אירוע שקרה לפני אלפיים שנה?
כדתי היחיד במחלקה של חטיבה 600 ניסיתי להסביר שלמעשה אנחנו מודים על הניסים שעשה ה’ לאבותינו וגם לנו בימים ההם ובזמן הזה.
השקיעה במדבר מתקרבת ואני קורא לחברה להצטרף אלי להדלקת נר שישי. חלק עושים לי טובה ונעמדים בעיגול ואפילו מנסים לשיר את הבית הראשון של "מעוז צור ישועתי".
שמונה בערב הסמל מחלק אותנו לשמירה בזוגות. נפל חלקי עם הסטודנט יחזקאל לשמור יחד בין השעה שתיים לארבע לפנות בקר. חזי היה הבולט בין המתנגדים לכל מה שהריח יהדות. היה זה ליל ראש חודש טבת ערפילי קר וחשוך מאד. התחלתי לספר לו על יוסף בעל החלומות שרק אחרי הרבה שנים קשות מצליח להגשים את חלומו. כל חולם הוא לוחם הבהרתי.
שנינו המשכנו את הויכוח באותו לילה כשכולם ישנים מסביב לזחל"ם. עשרים דקות לפני השעה ארבע אני יורד מה"עמדה"-שהייתה עשויה מכמה שורות של שקי חול. החלטתי להמתין עוד חמש דקות ובינתיים עולה עם חפיסת חלבה לכבד את חזי. איך שאני מפנה ראשי לחזור להעיר את החיילים שאמורים להחליף אותנו אני מבחין בשתי דמויות מתקרבות לכיווננו במרחק של שלושים מטר בערך. אני מנענע את ידו של חזי ומצביע בשקט לכיוון והוא קורא בקול : "עצור סיסמא"! בתשובה נורה אלינו צרור כדורים. מיד התכופפנו בין שקי החול. סמל המחלקה מוציא ידו משק השנה ומשיב אש ופתאום שומעים נפץ של רימון. חזי יורה לכיוון ושומעים זעקות בערבית : "יוסוף"! עוד כדורים נורים ורימונים מתפוצצים מסביבנו ואז שורר שקט. הטלפון הצבאי מצלצל והמפקד שואל : מה קורה? הסמל מנסה להסביר שפתחו עלינו באש ולשאלה אם יש נפגעים אנו עונים בשלילה. כל עשרת החיילים התעוררו כמובן וממתינים בדריכות לאור הבקר כי החושך שרר בליל ראש חודש בלי ירח כמובן .עם אור ראשון מגיע הקמב"ץ לאחר שנודע לו שהטנק שיצא לסיור בקר עלה על מוקש ואז אנו מגלים את גודל הנס: שלושה רימונים סיניים ממש ליד העמדה לא התפוצצו כי לא שיחררו את הנצרה עשרות תרמילי כדורים מסביב ואף חייל לא ניפגע.
אני ממהר להניח תפילין ומתפלל בדבקות ומוסיף "על הניסים" בכוונה רבה. קורא את ההלל ופתאום מבין את הפסוקים בצורה שונה. כל החיילים עומדים מסביבי ומבקשים להניח תפילין ולומר את בירכת "הגומל" יחזקאל היה האחרון שקרא בקול את הברכה וכולנו ענינו אמן מכל הלב.
חיים דברת -מודיעין
