סיפור לשבת: שמות תשע”ז
כך תמצאו כתוב בסיום תפילת העמידה בהוראות למתפללים: ”:....וכן אין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש בו ,, אחד מבעלי הברית”
השתתפותו של מוהל במניין בבקר מהווה יתרון למתפללים ,גם בית הכנסת שלנו זכה במוהל שחוסך למתפללים זמן יקר בתפילות שחרית ובמיוחד בימי שני וחמישי כאשר ה"תחנון" ארוך ומייגע.
כך תמצאו כתוב בסיום תפילת העמידה בהוראות למתפללים: ":....וכן אין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש בו ,, אחד מבעלי הברית"
החזן , בדרך כלל מסב ראשו לקראת סיום חזרת העמידה בתקווה לקבל אור ירוק מהמוהל ולדלג ישר לקדיש. וכך לחסוך מספר דקות.
כאמור ,המוהל מהווה נכס יקר.נכון שלא בכל יום יש ברית אבל היעדרותו מורגשת, ובעיקר כשהוא יוצא לחופשה ממושכת.
בקר אחד, לאחר שהודיע על יציאה לחופשה של עשרה ימים לא המתין החזן ולא סובב ראשו כי הניח שלא ייתכן שהמוהל שרק אמש חזר מחו"ל יוזמן לערוך ברית כל כך מהר. אבל להפתעתנו המוהל הזדרז וקרא לו להמשיך בקדיש. כששאלתי את המוהל בסיום התפילה מתי הספיק לפגוש את הורי התינוק? והאם קיים שיחת סקייפ עם האימא. השיב לי ,כי מיד משדה התעופה, ולפני שהגיע לביתו יצא לראותו. ואישר את השתתפותו בברית.
סיפור זה מזכיר לי את ילדותי ליד נתניה. גם שם התפלל מוהל בשם אמסלם שעל מנת להימנע מדיבורים מיותרים בתפילה נהג להניח פרח על שקית טליתו שהיווה סימן ,שבאותו יום יערוך ברית מילה. אם אין פרח אין ברית! קבע. וכמובן מתפללים רבים נהגו להציץ למקום מושבו של אמסלם ולחייך אחרי שראו את הסימן שאפשר להם לדלג על ה"תחנון".
בהזדמנות אחרת סיפר לי מוהל מעיר שכנה ,שנהג בזמנו ללבוש חולצה לבנה ביום שעליו למול שהרי זהו כמו יום חג ,והדבר אז היווה סימן בולט.
לסיום ,סיפור פיקנטי: בהיותי כבן שלוש נולד אחי הצעיר כשגרנו במעברת בית ליד ,וכמובן ביום הברית המשפחה צהלה ושמחה. גיסי (ז"ל) חמד לו לצון והודיעני ברצינות שאחרי שהמוהל יסיים עם התינוק הוא "יתקן " לי גם כן. אני שלקחתי את דבריו ברצינות הזדרזתי ונעלמתי מהבית והמתנתי בחוץ עד.. צאת כל האורחים והקרואים.
למרות שהמילה הוא אירוע פרטי ומשפחתי זכה טקס זה להיות סמל להשתייכות הרך הנימול לעם ישראל.(לעילוי נשמת אימא שנפטרה בפרשת שמות)
