חיפוש

 

 
לדף הבית >>     פרשת השבוע >>

שלוש אבני דרך -ד`ת עם שיר לפרשת ויצא

 

פרשה של אבנים פרשתנו. אברהם ויצחק מן הסתם השתמשו בהן, למזבחות, לבארות ועוד – אך בסיפוריהם לא נזכרת אבן ולו פעם אחת.

 

שלוש אבני דרך - ד’’ת עם שיר לפרשת ויצא תשע’’ט - אפרים אורן

פרשה של אבנים פרשתנו. אברהם ויצחק מן הסתם השתמשו בהן, למזבחות, לבארות ועוד – אך בסיפוריהם לא נזכרת אבן ולו פעם אחת. אצל יעקב אבינו, שפרשתנו מספרת את יציאתו לגלות ארוכה, נפגוש שוב ושוב באבני הדרך. במקבץ מרשים נפגוש את האבן 11 פעמים בפרשתנו [ועוד אחת בפרשה הבאה, בהקבלה למספר ה-בנים של יעקב]. מבחינה גאוגרפית יש בכך תיחום מובהק – האבן הראשונה בבית אל, ביציאתו של יעקב מארץ ישראל, האבן השנייה נמצאת על הבאר בחרן, והשלישית, על הגבול בין ארם לארץ – בהרי הגלעד. נצא אפוא למסע בעקבות יעקב ושלוש האבנים.

  • אבן יסוד, מצבה.

הנה פוסע לו אבינו המיתולוגי, אב לכל הבורחים והנמלטים, ראש לכל מחפשי הדרך, הנוודים והגולים. "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" -  מגן מפני חיות ומצינת הלילה, ואולי מבקש ההלך להיטמע באותה מציאות חדשה, להרגיש את המהות הפנימית של המקום בו פגע, ומתוך כך: וַיַּחֲלֹם. כי כן, כולנו חולמים בנדודינו, נושאים עינינו אל מלאכי מרום ומטפסים על סולמות בשנתנו. גדולתו הייתה אפוא כאשר: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, לקחת את אותה אבן להוקיר לה תודה, להכיר כי בזכות אותה האבן הפשוטה, המקומית, עליה נח גופו הכואב מטלטולי הדרך, הוא הגיע לאותו חלום, לאותה התגלות נשגבת. וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה. הווה-אומר, לחבר בין שמים וארץ, להוריד לקרקע את החלומות השמיימים. לוודא ולהבטיח שמה שהיה בינינו בחלום, לא חלף ואיננו עם ההשכמה, אלא - אם לחזור לפזמוני ילדותינו התמימים - עוד יישאר של שנינו, יישאר בינינו. "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי ... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים".

חווית "ציוניוני הדרך, אבנים לבנבנות, טוב לשוט תרמיל על שכם, אי בלי אן הרחק לנדוד" – היא חוויה משכרת ומרוממת. בטיולי ילדותינו אספנו גם אספנו מזכרות מהטיולים, פרחים מיובשים, פה ושם בעלי חיים, אך בעיקר – אבנים, לקטנו בתרמילינו מאבני המקום. "אבן גולן, אבן סיני ואבן-אבן, שנמצאת בכל מקום", כך דיקלמנו. מיעקב למדנו שאסור להסתפק בכך, ויש להשכיל לפרוק את התרמיל מן המזכרות, התובנות, והרעיונות - בשובנו מהטיול, להקים מצבה בבית חלומותינו מכל אבני המסע, אותם ליקטנו בדרך.

  • אבן נגף על פי הבאר.

לאחר החלומות הגדולים והעמדת המצבה, יוצאים לדרך, וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ. ההתלהבות של יעקב מלווה אותו בדרכו, עד כי אומרים כי הגיע לחרן בקפיצת הדרך. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה... וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. ולנגד עיניו מזדקרת, על פניו, הבטלנות וחוסר המעש של הרועים המצויים בתנוחת בטן-גב ליד הבאר. בלי להתבייש מאיץ בהם ההלך הזר, ומטיף ברועי חרן מוסר עבודה כנעני: "וַיֹּאמֶר: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל... הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ!" הרועים מסבירים לו את פשר רביצת הצהריים שלהם, "וַיֹּאמְרוּ: לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". הסידור שנועד לשמור על חלוקה שוויונית של המים, כאשר אין אמון בין איש לרעהו בתוך גילדת רועי-הצאן. אך גם איפשר לרועים שנ"צ בטלנית בעיבורו של יום העבודה.

בימי הצבא המפרכים למדנו על בשרנו להכיר כל שביל וכל אבן. כחיילי חיל הרגלים התאמנו שוב ושוב להכיר את השטח מקרוב, לחוש אותו ממש, במרחק סנטימטרים. אבני הנגף שבדרך, כך שיננו לנו, אמורות להפוך ממכשול – למחסה ומסתור. בעת קרב, כשהכדורים שורקים מכל עבר, אינך מתרומם ממקומך, לפני שזיהית את האבן הבאה אליה תדלג בזריזות במהלך הבא. באחד התרגילים המוצלחים שניהלתי כמ"כ, עליו זכינו בפרס חטיבתי, התנהלנו לאורך טרסות האבן שבגולן, בצורה כה נסתרת, עד כי הבוחנים הופתעו לראות אותנו צצים בזחילה, מאחורי האבנים של גבעת התצפית. יעקב ניצב מול האבן הגדולה הסותמת את פי הבאר, בקרב הרועים שמתבטלים ספק מרצון, ספק מאובדן-עצות וחוסר מנהיגות. וחסר לו רק הטריגר הקטן, כדי להתייצב מול הרועים ולהראות להם שאבן, גדולה ככל שתהיה, לא יכולה להוות מכשול של אמת בפנינו, עלינו לרתום אותה לצרכינו.

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ ... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". האבן נגולה מעל הבאר, ובוודאי גם מעל לבו של יעקב. את תגובת הרועים הנדהמים השאירה לנו התורה לדמיין, כשלנגד עיניהם ההלך הזר לימד אותם פרק בהלכות דרך-ארץ, אך גם בעוצמתו של הרצון: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. יש בחיינו אבנים כאלה שנמוגות לנוכח השתוקקותנו, כניסוחו הקולע של עלי מוהר: כי האבן לא הייתה כבדה אז בשדה, כשפגשתי בך, הו רחל.  

  • גלעד של אבני גבול.

מכאן והלאה, העסק רק הולך ומסתבך: משפחה או לא, לבן  הדוד של יעקב מרמה אותו על ימין ועל שמאל, מחליף לו את רחל בלאה, מחליף את משכורותו פעם אחר פעם. יעקב, העובד המסור שמדיר שינה מעיניו כדי לשמור על הצאן בחום ובקור, מחליט גם הוא לעשות לביתו, ומנצל פרצות בהסכם כדי להגדיל בתחכום רב את צאנו, עדרים עדרים. בני לבן מתחילים לחשוד ולזמום, האווירה נעכרת, ויעקב מחליט לחתוך הביתה, לכנען: " וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי... וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ". רחל מצידה גונבת את אלילי אביה. לבן ואנשיו רודפים, משיגים, נערך חיפוש – לבן מטיח האשמות קשות ביעקב, א-להים מזהיר את לבן, יעקב לא נשאר חייב ומתפרץ עם כל החבילה שמעיקה עליו משך שנים כלפי חותנו. והעניינים מתחממים עד לבלי מוצא. עד אשר נשלף קלף מרגיע: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי", בקיצור, בואו נרגע, כולנו משפחה אחת: וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. הולכים לקראת הסדרה.

וכאן שולף יעקב קלף מוכר, גם לו וגם לנו הקוראים: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה". אלא שבן רגע, כך נראה לי לפרש, הוא מבין שהסיטואציות אינן דומות. שאבן המצבה שהתאימה לברית האינטימית והתמימה בינו לבין ה’ בראשית כל הסיפור – לא תספיק כאן לברית המשפחתית-פוליטית המורכבת שמנסים לרקום, בין שני צדדים שעוד לא התקרר הדם-הרע שזרם ביניהם כל השנים. ומסתבר שכאן יש להשתמש אמנם באבנים, אך בדרך שונה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים". מיהם אחיו של יעקב? תמהים המפרשים. רמב"ן מסביר את שהיינו יכולים לנחש: מדובר בגיסים-היריבים, הבנים של לבן, משפוחה אחרי הכל. יעקב מבין שיש לבסס את השלום על ידי פעולה פיזית משותפת, ולו סמלית, של רצון טוב. בדומה לגיבושים ומסעות בימינו בהם נוהגים לאסוף אבנים יחדיו וליצור כתובת וכדומה: "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל". וכך מפרש רד"ק: ’ועשו כולם גל אבנים, כי כולם היו בכלל אחיו אחר שהיה שלום ביניהם, "וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל." וזו האכילה הייתה לקיום הברית’. התוצאה לא תהיה הסכם מסודר ומוגדר, אלא הצהרת כוונות כללית, היפרדות זמנית יצירת קו גבול, בין המשפחות והעמים: ארם וישראל. שנקודת הציון שלו נקבעה כמובן, באותו גל אבנים עצמו, אשר נקרא מעתה ולדורות בצורה דו-לשונית המשקפת גם היא את האיסוף והשת"פ: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

***

השימוש המגוון של אבינו יעקב באבנים
קורא ללכת בעקבותיו, גם לנו, הבנים:
להציב מצבות של עקרונות וכללים,
לדעת להתגבר על אבני נגף ומכשולים,
ולהשכיל ולו באופן זמני, עם יריבים להשלים
באמצעות מיזמים משותפים, וסימוני גבולות מקובלים.

***

רשימות נוספות של אפרים אורן, ויצירת קשר: efraimoren.blogspot.com

efraim.oren@gmail.com

***

אחד השירים שהרטיטו אותנו בקומזיצים של ילדותינו. גם אם לא הבנו את המשמעות, הרי שנסחפנו עמוק לתוך האווירה: "ואם שירים אהבת / רק שכתובים באבן", מסמלת כאן קושי ואתגר, אשר ממנו תצמח תוצאה משמעותית, שורשית וחקוקה: "בין הכפים אגור / ובסלעים אכתוב". נתן יהונתן על המילים המופלאות, וגידי קורן, המפיק של להקת האחים והאחיות, הלחין ברגש. "השיר בלחנו של קורן נעשה אהוב מאוד, במיוחד אצל צעירים, וזכה לעיבודים וביצועים רבים". כך ויקיפדיה. הביצוע המקורי משנת 1975 – האחים והאחיות.

 

כמו בלדה
מילים: נתן יהונתן
לחן: גידי קורן

אם זר קוצים כואב 
זה מה שאת אוהבת 
אלך אל המדבר 
ושם אלמד לכאוב 
ואם שירים אהבת 
רק שכתובים באבן 
בין הכפים אגור 
ובסלעים אכתוב. 

ואז כשנתכסה 
עם החולות בחושך 
וספר הדברים 
בחושך יתכסה 
תגידי לי מילים 
יפות מבכי ואושר 
הוא כנראה אהב אותי, 
האיש הזה.

  • ברשומה משובצות מילים מתוך שירו של אהרון אשמן, "שירת הנודד", המוכרות עם הלחן של מרדכי זעירא.
  • וכן מהשיר "אחכה" מאת עלי מוהר, בלחן המוכר של מיקי גבריאלוב
רוצה לצ'וטט?
 
 
 
 
סרטון  mcity

סרטון mcity

סיפורו של יולי לב

סיפורו של יולי לב

 

 

ברקי יש לי שאלה
יש לי שאלה לגדי ברקאי

 

מדורים