ד”ת עם שיר לפרשת ואתחנן תשע”ט
”שְׁמַעיִשְׂרָאֵל” - בלי ספק אחד הפסוקים המוכרים ביותר, המזוהים ביותר עם היהדות, עם רגעים נשגבים ומרגשים של העם, של היחיד. קריאה הנאמרת בעת התרוממות רוח והתכנסויות ציבוריות כמו, להבדיל, בעת מצוקה קשה, בבדידות ועל ערש דווי.
"שְׁמַעיִשְׂרָאֵל" - בלי ספק אחד הפסוקים המוכרים ביותר, המזוהים ביותר עם היהדות, עם רגעים נשגבים ומרגשים של העם, של היחיד. קריאה הנאמרת בעת התרוממות רוח והתכנסויות ציבוריות כמו, להבדיל, בעת מצוקה קשה, בבדידות ועל ערש דווי. מילדות הייתה זו אולי התפילה הראשונה שלמדנו בקריאת שמע על המיטה, ועת נולדו ילדינו שלנו, מדי ערב רכנו ליד מיטתם וזימרנו איתם בשקט את המילים הנצחיות. ברצוני להתבונן באחד הסיפורים המפורסמים הקשורים בהכרזה מפורסמת זו, ודרך הנוסחאות השונות של הסיפור, לעמוד על חלק מעוצמתה של קריאת שמע, המוארת בצבעים שונים בכל תקופה ותקופה.
ואהבת את ה’ אלהיך... רבי עקיבא אומר: בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך.
תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. ... אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים... (בבלי ברכות ס"א, ע"ב)
לפני הסיפור המפורסם, מופיעה דרשה, אחת מני רבות של רבי עקיבא, מבין מגוון דרשות על הפסוק השני של קריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה’אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָללְבָבְךָ,וּבְכָלנַפְשְׁךָ, וּבְכָלמְאֹדֶךָ". לעומת דרשות מורכבות אחרות המנגידות בין בכל מאודך (=רכושך) לבין בכל נפשך (גופך), דרשתו של רבי עקיבא נשמעת פשוטה יותר: "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך".הגמרא מסמיכה לדרשה את הסיפור, כדי להראות כילא רק נאה דורש, היה רבי עקיבא, אלא גם נאה מקיים. למרות הסיכון הרב, חרף גזרות הרומאים - באמצע המאה השנייה לספירה, לאחר כשלון מרד ברכוכבא - נגד לימוד תורה, ובעיקר נגד כינוסים פומביים שכאלה. על אףשחכמים אחדים הזהירו מפני ההתגרות המסוכנת וההתרסה נגד "אומה זו",[1] וסברו שיש להצניע לעת עתה את לימוד התורה. הולך ר’ עקיבא, מקהיל קהלותברבים ועוסק בתורה. כמימוש בכל זמן ובכל נסיבות, של הפסוקים השלישי והרביעי של קריאת שמע: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹםעַללְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם". על פי הדרשה הידועה: לבניך, אלו התלמידים.
***
פרשת ואתחנן פוגשת אותנו תמיד בקיץ, במוצאי תשעה באב, עם המעבר מתקופת אבלות והתכנסות פנימית – לפריצה החוצה של ימי "בין הזמנים", הטיולים בארץ והחופשות המשפחתיות. לפני 13 שנים, היה לנו קיץ אחר, קיץ של מלחמה, של גיוסי מילואים, של האזנה וצפייה רצופים בחדשות, ושל בשורות קשות על נפילת לוחמים, קיץ של הלוויות. פרשת ואתחנן עם קריאת שמע שבה וסיפור רבי עקיבא, פגשו אותי אז כששמעתי על נפילתו של רועי קליין בקרב.[2]כך תיאר זאת ראש הממשלה דאז: "רועי, שהוביל את לוחמיו, קפץעל הרימון שהושלך לעברם, ספג את כל כוח הנפץ על גופו והציל את חיי לוחמיו. הוא עודהספיק למלמל ’שמע ישראל, ה’ אלוהינו ה’ אחד’. הוא ביקש מהקשר שידווח על מותו. כךהחזיר רועי את נשמתו לבורא".
אכן כן, בין רבי עקיבא לרועי קליין, היו מאות ואלפי יהודים שמסרו נפשם על קידוש השם וקריאת שמע על שפתם. בעת מסעי הצלב באירופה, מתאר אחד הפייטנים: "טבוח ילדים הכינו/ ברכת הזבח כוונו/’שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד’ונייחדנו/ ועל קידוש שמו הורגנו/ לנפול בחרב נשינו וטפנו." (אין כמכה באלמים, זולת לשבת ראשונה שאחרי פסח), בעלילות הדם, באינקיווזיציה ובגזרות ת"ח ות"ט, ואף בדורות האחרונים, בעת השואה, כמו הקטע מן הקינה שקראנו בתחילת השבוע: "צאן-קדשים מי ימנה/ אשר אשם לא תכבה/בחוניך היו מקדשי שמך/בקול ’שמע ישראל’/ מסרו נפש לא-ל... הצדיקו דין/ ואף אני מאמין/ ענו, ושרו שירת בטחון". (הזוכר מזכיריו, קינה מאת הרב שמעון שוואב).
דומה לנו שמאז ומעולם, קריאת שמע, ובמיוחד פסוק ראשון שבה – כמו נועדו לסיטואציה המרה והנשגבת הזו של מוות על קידוש השם, "אפילו הוא נוטל את נפשך". ואולם דווקא מתוך התבוננות בסיפור, נגלה מיד שלא כך הם הדברים:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ’בכל נפשך’ - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד’ עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
ר’ עקיבא לא אמר ’שמע ישראל’ כי עמדו להוציאו להורג, וזוהי שעה מיוחדת וחד-פעמית, ממש לא כך! אלא –כשהגיע הזמן הקבוע לקרוא קריאת שמע, כמדי כל ערב, כמדי כל בוקר, התכונן ר’ עקיבא לקיים מצוות קריאת שמע בזמנה, לפי אחת הגירסאות בגמרא, "והיה מכוין דעתו שיקבל עול מלכות שמים באהבה". אירע המקרה ואז בדיוק עמדו הרומאים והוציאו אותו להורג. התלמידים תמהים ומתפלאים דווקא על שלוות הנפש הרגילה והשגרתית של רבם הנערץ, על כך שאיננו מתפעל מהנעשה סביבו וממשיך בשיגרת "קריאת שמע" שלו, כמדי יום ביומו. "רבנו – עד כאן?!". נכון, לימדת אותנו בבית המדרש, "ואהבת את ה’ א-להיך - אפילו הוא נוטל את נפשך", אבל בכל זאת, אולי כמה מילים אחרונות של פרידה, צוואה אחרונה, אולי בכי, חיבוטי ספק מייסרים. מה פשר ההצמדות הזו לטקס המונוטוני והשגרתי, בשעה כה יוצאת דופן שכזו?!
[1] בנוסף לפפוס בן יהודה, שנמנה על לומדי בית המדרש, ומופיע בסיפור שלנו כמי שמתווכח עם רבי עקיבא על לימוד התורה שלו. ישנו את רבי יוסי בן קיסמא, המזהיר מפורשות את ר’ חנינא בן תרדיון, שלימוד תורה פומבי עשוי להסתיים באסון, וסובר שיש להוריד את הראש ולהיכנע, לפחות למראית עין, לגזרות הרומאים. ובלשונו: "אומה זו – מן השמים המליכוה". (עבודה זרה, דף י"ח)
בימי המלחמה כתבתי מאמר, שהתפרסם בחלוף שנה במוסף ’שבת’ של עיתון מקור ראשון (פרשת ואתחנן תשס"ז, אוגוסט 2007). חלק מהדברים המופיעים כאן, מקורם באותו מאמר.
תשובתו של ר’ עקיבא לתלמידיו "כל ימי הייתי מצטער ... אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו",עוררה אצלי מאז ומעולם תמיהה: וכי קיווה ר’ עקיבא למות למען קידוש ה’? הייתכן שכל חייו עברו בצפייה לרגע הנורא הזה? האם אין כאן משום האדרת המוות אשר, כך למדנו, איננה דרכה של תורה, המצווה אותנו "ובחרת בחיים"?כמה דוקר ועצוב הוא המשפט, מתוך שיר ידוע, שהיה מוקרא בפאתוס אצלנו מפעם לפעם ביום הזיכרון: "הוא רדף הבלים / והיה רועה רוח / אבל מת כמו איש / היודע עשות". (לא אשכח זאת רעי, נתן אלתרמן). כאילו דרך חיינו בה בחרנו אינה העיקר, אלא דווקא נסיבות מותנו.
תשובה מפתיעה אשר הניחה את דעתי, מצאתי בכתבי היד של התלמוד, אשר גורסים בדברי רבי עקיבא לתלמידו כך:
"אמ’ להם:כל ימי הייתי דורש את המקרא הזה’ואהבת את יי"יאלהיך בכל לבבך ובכל נפשך’ - אפי’ נוטלין את נפשך,
ועכשו שבא לידי לא אקימנו?!". באופן דומה מופיעים הדברים בתלמוד הירושלמי, מסכת סוטה.[1] כאשר שם, טורנוס-רופוס, המוציא להורג הרומאי, הוא שמתפלא על ר’ עקיבא, שהיה קורא קריאת שמע ומחייך, צוחק. וכך מסביר לו ר"ע את התנהגותו המוזרה: "כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה, ’ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך’. אהבתיו בכל לבי, ואהבתיו בכל ממוני, ובכל נפשי לא היתה בדוקה לי. וכעת, כשהגיעה לי "בכל נפשי" והגיעה זמן של קריאת שמע ולא נחלקתי עליה – משום כך אני קורא שמע וצוחק".
כל ימי הייתי דורש את המקרא, כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה – זהו תוכן תשובתו של ר’ עקיבא, זה המסר שלו לתלמידים שלו, לאומה הרומאית ונציגיה האכזריים, אלינו, עם ישראל, בני ותלמידי עקיבא: אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים פעמיים בכל יום ויום, נדרשים לכך באופן רציף וסדיר, במהלך כל ימינו.לאהבת השם בלבבנו, להקדשת הממון, הכשרונות והאמצעים לשם שמים, להפצת התורה באופן סדיר, להעברת המסורת מדור לדור. זו המסורת של רבי עקיבא,קידוש החיים, בריחה ממות באשר הוא – והתאמצות לאהוב את ה’ ולהאהיב שם שמים על הבריות, כאן עלי אדמות.
כל ימיו דורש היה רבי עקיבא שיש לממש את אהבת ה’ בכל דרך, בכיבוש היצרים, ברוח של נתינה –
ורק אם, חלילה, מגיע הרגע המכריע
בו הקב"ה מבקש ליטול את נפשנו,
אזי יש להכריע בעד אהבת ה’ בלב שלם:
"עין במר בוכה – ולב שמח".
כרבי עקיבא, כרועי קליין וכל הקדושים –
נכווין דעתנו לקבל עלינו עול מלכות שמים באהבה.
פרק ה’, הלכה ז’; דף כ’ ע"ג. בתרגום שלי מארמית. אמנם בירושלמי ברכות, פרק ט’, הלכה ז’; דף יד ע"ב - מופיע הסיפור שלנו ונוסח תשובת ר’ עקיבא דומה לבבלי: "כל ימי קריתי פסוק זה, והייתי מצטער ואומר: אימתי יבואו שלושתן לידי". ואולם יש להניח כי זהו נוסח "שאול" מדפוסי הבבלי, ואילו הנוסח המקורי מופיע בירושלמי סוטה.
