הפסיפס של הנפש
נטע ענבר סבן ממכבים, פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית, השיקהבמסעדת ענבה את ספרה ”פסיפס אנושי” ומטפלת בארגז חול ומיניאטורות,כולל בהתנדבות בילדים משדרות
בסופ"ש האחרון הייתה מסעדת ענבה במודיעין מלאה עד אפס מקום בעשרות גברים ונשים שהגיעו לאירוע השקת "פסיפס אנושי" – ספרה החדש של נטע ענבר סבן ממכבים, פסיכולוגית קלינית,מדריכה מוסמכת בפסיכותרפיה,מטפלת משפחתית וזוגיתשמטפלת באמצעות כלי טיפולי ייחודי כמו ארגז חול (יבש ורטוב) ומיניאטורות. באירוע נאמו, מלבד סבן ואמה, גם רינה פורת – פסיכולוגית קלינית בכירה יונגיאנית שהביאה לארץ את הטיפול בעזרת ארגז חולומתנדבת בטיפול בילדים בשדרות, ד"ר מרים פסקין – פסיכיאטרית ילדים ונוער וגם מבוגרים, מנהלת מחלקת יום ילדים במרכז הרפואי "גהה" וראש הוועדה לבחינות שלב ב’ בפסיכיאטריה של הילד, ועורכת דין חיה זינגר – עורכת דין ותיקה ובעלת משרד פרטי.
סבן, נשואה לניסים ואם לשלושה, חקרה במשך שנים רבות כדי להבין מדוע בני אדם נשארים במצב של דיכאון, ובעקבות זאת פיתחה שיטה ייחודית לטיפול משפחתי בדיכאון, שבעזרתה נחשפות ’מטרות הדיכאון’ שיש למטופל או לבן משפחה אחר, וכך מצליחים המטופלים להחלים בעזרת טיפול תומך שהם מקבלים מבני משפחתם. היא מגלה כי אחת החוזקות של שיטת הטיפול הייחודית בארגז החול היא לפתוח תקיעויות, להביא חומרים לא מודעים ולאפשר לאדם להתקדם ולהתפתח, והכל בעזרת שיטה זו הנחשבת לכלי טיפולי פסיכולוגי רב עוצמתי ועמוק.
היא מספרת בגילוי לב כי הצורך לרפא ולעזור לאחרים נולד בה בשל היותה בת לאב, שרוב משפחתו הושמדה בשואה וסבל ממחלת לב קשה וגם מכיוון שאמה הייתה אחות במקצועה, "כך שהצורך לרפא, לטפל ולתקן כנראה בא גם ממנה.הפחד על חייו של אבא היה אמנם מוצנע אבל קיים, למרות שבית הוריי היה שמח, אנרגטי ומלא בבני משפחה ובחברים".
סבן מתגאה בחוסן המנטלי הגבוה יחסית של אביה המנוח ואמה, ונזכרת כי היו לילות בהם היא ואחותה שמעו צרחות מחדר הוריה. "אבי חלם שהוא בורח מהנאצים, ואני ואחותי היינו ’הניצחון על הנאצים’, כפי שהתבטא. הוא מיעט לדבר על אותה תקופה, ומה שהיה לו חשוב להעביר לנו זה החוסן שלו: איך קמים מהאסונות ומהחיים הקשים ובונים מחדש את החיים כמשמעותיים ושמחים. הוא סיפר שבזמן שהייתו במשך מספר שנים במרתף בוורשה הוא קפא מקור, אכל פעם בשבוע מה שמצאומה שהחזיק אותו בחיים הייתה המחשבה שהוא חייב לשרוד כדי לספר מה קרה.כשהייתי בת שבע נאמר לאמי שאבי חולה במחלת לב קשה ושהוא ’לא ישרוד את השנה’, כדברי הרופא. היא נלחמה על חייו וכך והמשכנו בחיינו. אבי היה הסנדק של בני הבכור, היחיד שהכיר מבין ששת נכדיו, וחודשים ספורים לאחר מכן חלה בסרטן ועזב אותנו".
נטע ענבר עם מנהלת המרכז הרב תחומי, ד"ר אורנה מגר (משמאל)
סבן מודה כי בילדותה לא הייתה דמות מטפלת, אלא עסוקה במשחקים ברחוב: קלאס, חבל, ג’ולות ו"פינות", ובבית העץ שבנה אביה על עץ השסק שבחצר קראה ספרים רבים כמו: "החמישייה הסודית", "דנידין", "חסמב"ה" ועוד. לאחר שסיימה ללמוד שני תארים אקדמיים בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, התקבלה להתמחות בבית החולים גההבו עבדה במשך כעשר שנים בתום התמחותה. במסגרת עבודתה ב"גהה" קיבלו ממנה מטופלים מטלות התנהגותיות יוצאות דופן כמו: לבשל בתנור עוף עם תפוחי אדמה על מצע מלח, כשמאחורי מטלה זו עומדת גישה טיפולית: על מנת לצאת ממצב דיכאוני צריך להפעיל התנהגות המקלה את היציאה מהדיכאון ופותחת את מעגל התפקוד עבור חולים בדיכאון".
בהמשך פתחה קליניקה פרטית, ומזה כעשר שנים היא מתנדבת בטיפול בשיטת ארגז החול בילדי שדרות תחת יוזמתה והדרכתה של רינה פורת, פסיכולוגית קלינית וממקימי האגודה לטיפול יונגיאני ולטיפול בארגז חול בישראל. היא מודה כי מעולם לא הפסיקה ללמוד: טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול בטראומה, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, דמיון מודרך ועוד, ומקפידה להתעדכן לגבי תיאוריות ושיטות טיפול חדשות ומגוונות. מה שמשך אותה לעבוד בשיטת ארגז החול הוא החיבור בין הנסתר לבין הגלוי, כאשר הנחת המיניאטורות בארגז החול מגלה רבדים שאינם מודעים, בדומה לעבודה על חלום. סבן: "עם ילדים קל יותר לעבוד בשיטת ארגז החול, כי הם מוכנים ופתוחים יותר למשחק, לרעיונות חדשים ומתמסרים בקלות רבה לשיטת טיפול זו. מניסיוני, מתבגרים הכי פחות פתוחים לעבוד בארגז החול ואיתם אני נעזרת בטכניקות ובתהליכי טיפול שונים".
שם ספרה החדש של סבן מעיד על עיסוקה כאמנית בתחום הפסיפס. בילדותה היא למדה את תורת החמר בסטודיו של שכנה של הוריה, קרמיקאית בשם זהר גורי, אחותו של הסופר והמשורר חיים גורי, ולפני מספר שנים הכינה בעצמה עבודות פסיפס מרהיבות כגון: שולחנות, ספסלים ותמונות. היא מודה כי "נושא הצבעוניות, השילוב והמקום שיש לכל שבר וחלק והשפעתו על התוצר הסופי ריתקו אותי. בני אדם הם פסיפס בתוך עצמם וגם ביחסים ביניהם, ואנו מורכבים מקולות שונים, לעתים בהלימה ולעתים מנוגדים, וכל אלה מרכיבים את מי שאנחנו וכך גם בלהקת אנשים".
לדבריה, הספר ממש פרץ מתוכה בעקבות לימודי גמרא בקבוצה קטנהיחד עם חברים וחברות, בה לימד בעלה של חברתה הטובה הירושלמית. "במשך מספר שנים למדנו, התווכחנו, סערנו ונרגענו בעזרת ארוחת בוקר וקפה. אמרתי להם:’יש לנו כל כך הרבה ידע משותף. כל אחד מאיתנו הוא חלק מעניין ותורם לפסיפס של הקבוצה שלנו, בואו נכתוב את הידע שלנו’. הם השאירו לי את הבמה והמלאכה, ואני התיישבתי לכתוב. תהליך הכתיבה היה אינטנסיבי מאוד ולווה בעליות וירידות במצב הרוח ובאמונה שלי בספר".
בספרה היא מפרטת על גווני החברה הישראלית, כשלדבריהריבוי הדעות והגוונים הרבים הם עוצמתו של עם ישראל. "לא חשוב איך מחולקת החברה הישראלית, אלא שהאנשים יידעו שהעובדה שיש לי דעה שונה מאשר לך היא חשובה ומחזקת אותנו כעם. הגוונים יוצרים עם עמוק, עמיד וטוב יותר, בדיוק כפי שהנוהג הוא ללמוד גמרא בחברותא ותוך ויכוחים, לעתים מרים". היא מעריכה כי מה ששמר על עם ישראל כעם במשך כאלפיים שנה, גם ללא טריטוריה, היא היכולת שלו לספוג את השונות והגוונים בתוכו, יחד עם תחושת שייכות ללהקה.
סבן: "בספרי אני עוסקת בשאלה מה מלכד להקה, מהי לכידות, מהם גבולות הלהקה ומהם תפקידי האנשים בה. גם העובדה שגבולות להקת עם ישראל ברורים ונוקשים שמרה על ייחודו. לא פחות חשוב בתהליך זה היה כוחו של האגו. חוסר האונים מכך שלא הייתה לנו טריטוריה הכריחה אותנו, מתוך אגו להקתי חזק, למצוא דרכים אחרות לשרוד,וכך מעשייה סביב טריטוריה עברה להקת עם ישראל לעשייה סביב המוח ופיתוחו. גם העובדה שהייתה לנו אמונה – רעיון לדבוק בו–עזרה בשמירה עלינו כעם".
כיצד את מסבירה לפי התיאוריות בספרך את העובדה שנתניהו ראש הממשלה מזה 20 שנה?
"מדובר בשאלה מיהו מנהיג, מהן חובותיו ומהם שורשי הלגיטימציה שלו, ועל כך כתבתי בפרקים בספרי העוסקים במנהיגות ובמשילות. משה, נביא הנביאים, לא רצה להיות מנהיג, אבל אלוהים לא ויתר ואמר לו שדווקא הוא שאינו רוצה את המנהיגות ראוי להיות למנהיג הבונה את עם ישראל. משה לא היה בעד פולחן אישיות ומקום קבורתו לא נודע. לדעתי, זה נעשה בשל התפיסה שלפיה משה היה ככל האדם, ולכן לא צריכים היו לקבור אותו במקום שיהפוך מוקד לעלייה לרגל ולהאדרתו.לעומתו, המלך שלמההירבה ביוהרה עצמית וראה עצמו כזכאי לכל הארמונות, הנשים, הפאר וההדר. הוא התבלבל, כמו מנהיגים אחרים במשך הדורות וגם לעתים כיום, בין תפקידו לבין קיומו כאדם פרטי. המנהיג נועד לעבוד לטובת העם ולמען הישרדותו, ושלמה התבלבל וכעונש על כך נחצה עם ישראל לשני חלקים, באירוע שהחל את נפילתו וחולשתו של עם ישראל שאחר כך הוגלה מארצו. אם חושבים על זה, הושת עלינו כעם עונש קולקטיבי בגלל יוהרתו של המנהיג".
סבן מגלה בספרה כי הקוד המוסרי של להקת עם ישראל הוא למעשה ספר "דברים", בו מופיעים נוהלי עבודה רבים וגם ניהול להקת העם, כולל הפרדה בין הרשויות: המלך וחייליו – הרשות המבצעת, הכהן הגדול – הרשות הדתית, והשופטים – הרשות המחוקקת. סבן: "השופטים היו צריכים לשבת בשערי העיר, כדי להיראות ולהיות זמינים אבל גם כדי להיות רחוקים מארמונו של המלך ומהשפעתו. כיום הכל גלוי לעיני כולם ותלוי במנהיגינו האם נפתח כלהקה אמות מידה של חרדה, פחד, התלהמות, שנאת האחר והוקעתו, או שנאמין בעצמנו וביכולותינו להיות מוסריים, חכמים ומתפתחים כל העת. מוסר ’גמיש’ של התרה למעול ולתת משהו תמורת משהו יהיה בעוכרנו. לכן עלינו כעם לפנות לכיוון של המוסר, כפי שהוא בא לביטוי במקורותינו: מוסר העוסק ברווחת האדם באשר הוא אדם, בטוהר הנשק ובשמירה על הסביבה.
הספר נמכר בחנויות הספרים ברחבי הארץ ובאתר: <http://www.netbook.co.il/>
http://www.netbook.co.il/
