ביקורת על תערוכת היחיד של ערן צלגוב - ”חיבה לקוצים”
ביקורת על תערוכת היחיד החדשה של המאייר והמשורר ערן צלגוב, להמשך קריאה - כנסו...
מאז ומעולם הייתה לי חיבה ל"קוצים", באופן המטפורי כמובן.
סרטי דיסני שאהבתי מימי ילדותי היו "הגיבן מנוטרדאם" ו"דמבו", המציגים כאמור את הדמויות המגובנות והמחוספסות במטרה להאיר בהן פן אחר. במרוצת הזמן התחברו אלי בכל תקופה בחיי, אנשים מחוספסים שונים, שראו בי מקום נוח להכלה ושיתוף של דוקרני חייהם. אולי במשיכה תת מודעת הם למעשה הרגישו אותי, שכן פסיפס חיי לווה אף הוא בשלל חתחתים, ובכך מצאו בי בת לוויה נעימה להזדהות. מכאן, וודאי תבינו את החיבור הראשוני שלי עם שמה של התערוכה הראשונה של ערן צלגוב "חיבה לקוצים".
את ערן ידידי הכרתי מעולם הכתיבה, אך במשך הזמן הבנתי שהוא גם מאייר משכמו ומעלה. החודש ניתנה לו ההזדמנות להציג לראשונה את יצירותיו בגלריה "שמרלה" בבאר שבע. אמש זכיתי לבקר בגלריה, שהותירה בי רושם עז. נראה כי ערן מנסה להבעיר נושאים בהם הצדק מופר- וביניהם סוגיות מיניות, תאולוגיות וחברתיות.
לאורך ציוריו נוכח הטבע כחוט השני, כאשר ערן נהנה לאייר חתולים וציפורים. אולי בכך הוא מנסה להגיד שהעולם כמנהגו נוהג. מותר האדם מן הבהמה אינו הכרח והטבע הוא מקום הבריחה המיועד לאנשים המגובנים, בו הקוצים משתלבים יותר.
בלט לעיניי גם הציור בו מופיע בניין מגורים בטכניקה נאיבית, לדברי ערן, המייצג אולי את השאיפה הילדית לשחזר תמימות שלא תשוב.
אני אומנם לא חסידה גדולה של גלריות וציורים (אולי גם בגלל שאינני טובה בציור בעצמי), אך זה למעשה כל היופי. אין צורך בידע מקדים והשכלה אקדמית כדי להרגיש את הנוכחות של הרעיונות והעוצמה האמנותית – שכן כאשר האמנות חזקה היא פשוט מדברת אליך בכל תצורה שבה תוגש. ובכך גם גדולתה של תערוכה זו.
ראוי לציין שהתערוכה צוירה כולה על קירות "שמרלה", ותמחק בימים הקרובים כך שלא ישאר ממנה זכר. מעשה זה אף הוא הותיר בי חותם עז והזכיר לי את טיבה של אמנות כמו של ערן - כזו שנחתמת לעד בגלרית הזיכרון.
בתמונה האחרונה - אני וערן מצטלמים בגלריה.
