קורל: מה הם חיים טובים?

 

מה הם חיים טובים? ראויים? איך נראים יציבות ואושר? איך נראה הווה המוכן היטב לעתיד? בתערוכה החדשה של קרן גלר, האמנית שוב פורטת את הסבל והמופרכות המצויים במבנים חברתיים. הפעם, היא מתמקדת בטקס חתונה צפון-אמריקאי וב"הום-סטייג’ינג" – ריהוט ואבזור של בתים המוצעים למכירה וצילום החדרים המבוימים לצורך שיווקם.
בעבודה המרכזית, המחולקת למספר סצינות, גלר פורטת לפרטיו את אורכו הבלתי נסבל של טקס חתונה קנדי. מבלי להתעכב על רגע הנישואין או על חגיגת הנישואין עצמה, היא מביאה לפנינו עשרה סרטים שמתעדים מקרוב את ההתקנה הארוכה לצילום לכל אורך יום החתונה – הכלה מצטלמת עם החתן, הכלה מצטלמת עם בני משפחתה (בהם תינוקות וילדים), הכלה מצטלמת עם הגברים בלבד, הכלה מצטלמת עם שושבינותיה, כולן לבושות שמלות קורל (שתפס את מקומו ככותרת התערוכה) , ולבסוף – הכלה זורקת לשושבינותיה את הזר והן קופצות לקראת תפיסתו. האישה הלבושה לבן, שאיפורה מותקן וחיוכה עייף, חולקת את מוקד העבודה עם צלמי החתונה, המכריזים על הקומפוזיציה ומכוונים את ביצועה.
שני הטקסים – החתונה ושיווק הבית - זקוקים לצלמים מקצועיים, והמצלמה של גלר מתייצבת לצידם. היא לא רק מתארת את התפקיד המכריע של הצלם בהבניית הטקס עצמו אלא גם מעקרת מן האירוע כולו את הרגע המכריע של צילום הסטילס שכל המשתתפים מתכוננים לקראתו. גלר מצלמת בוידאו את ההתקנה לצילום הסטילס ואת המתרחש בין צילום אחד למשנהו – היא מסרבת ל"רגע המכריע" בכך שהיא מתעקשת על הרגע שקדם לו ועל זה שלאחריו. היא מותחת את זקיפת הגו ומתיחת השפתיים, חושפת את המאמץ, המופרכות והמלאכותיות שכולם עמלים להסתיר. משפחתיות, אהבה, חברות, זוגיות – כל אלה נחשפים כעבודה, כחובות חברתיות וכסמלי מעמד גנריים שהיחיד עמל לייצר כתוצאות ייחודיות של בחירה אישית.
מלכתחילה, שלא כמו פעולותיו של צלם החתונות, פעולותיה של גלר לא מכוונות לקהל מכיר, קרוב, שיזהה את הדמויות והתצלום יעורר עבורו סיפור אישי ומוכר . הסרט של גלר אינו מיועד לאורחי החתונה או עורכיה, אלא כמעט לכל אדם אחר. בכך היא מכריחה את הצילום להיפטר מסממניו האישיים, הפרטיים, והופכת אותו בהכרח למסמך חברתי קולקטיבי. גיבורי הטקס המשפחתי, כמו הדיירים הנעדרים בבתים למכירה, מגלמים בגופם את המבנים החברתיים שמייצרים את דימויי העבר, ההווה והעתיד שלהם.

צילום החתונה, כמו תצלומי הבתים המאובזרים, מבקש למסור יותר מאשר אירוע חד פעמי - אורח חיים, לייף סטייל. בשתי העבודות מבליטה גלר את עקרון ההכפלה והחזרה – הזוג והסדרה. ב"קורל", ההכפלה נוכחת בכל, כאשר משתתפי הטקס השונים, אורחי החתונה או עדיה, משכפלים את הזוג המתחתן בלבושם ובהעמדתם וכך מבססים את מעמדו החדש – השושבניות האחידות, הנבדלות מן הכלה בצבע שמלתן הזהה, הופכות לסימן לסטטוס הקודם של הכלה, שהיא עומדת להותיר מאחוריה עם הינשאה. היסטורית, שימשו השושבניות בטקסים קדומים כפיתיון דמה עבור רוחות רעות או אנשים של ממש שישנה סכנה שיחטפו את הכלה או יזיקו לה. בנוסף, הן שימשו ומשמות עדיין כ"פמלייה", משמרות את תפקידן הקדום כמשרתות או שפחות, כחלק מרכושה של הכלה (או של אביה, ליתר דיוק), עדות למעמדה המוצגת לראווה בטקס. גם הגברים בטקס שומרים על קוד לבוש אחיד, כך שהבינאריות המגדרית שמגלם הזוג ממשיכה ומהדהדת בפמלייתם בזמן שהתינוקת, הילדות הצעירות, והנשים המבוגרות (כולן לבושות קורל) מבשרים את המבנה המשפחתי המובטח. גם ב"הום-סטייג’ינג", ההכפלה והסדרתיות בולטת בכפילות כריות הספה, האביזרים, ואפילו התמונות המצוירות שעל הקירות. הדוֹמוּת הטמונה בכל מסמנת את הקשר בין האירוע האישי, המשפחתי, הקהילתי למבנה החברתי, הלאומי, הדתי והתרבותי. ההתלבשות, ההתגנדרות, ההתקנה של העצמי והסביבה לכדי קודים קריאים, בהירים ומבטיחים – כל אלה בולטים כערכים בעסקאות חליפין, הנרקמות בכסות התשוקה להשתתף בסדר החברתי.

 

פרטים נוספים והרשמה לשיח

קרן גלר (נ. 1976) היא בוגרת התואר השני M.F.A באמנות של בצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב והאוניברסיטה העברית ירושלים והתואר הראשון באמנות B.ED (בהצטיינות) של המדרשה – הפקולטה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל.
גלר יוצרת בעיקר בווידאו, פיסול ומיצב עבודות החוקרות התנהגות וסביבה אנושיות. היא הציגה תערוכות יחיד במוזיאון חיפה לאמנות, במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, בגלריה קו 16, בגלריה של קיבוץ בארי, בגלריה רו-ארט ועוד. עבודותיה הוצגו בתערוכות קבוצתיות רבות, בין השאר במוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה, במובי - מוזיאוני בת ים, במרכז התרבות העירוני בשטוקהולם (Kulturhuset Stadsteatern), במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, בפסטיבל הווידאו ארט פריוויו ברלין, בגלריה המדרשה, בגלריה בסיס לאמנות ובביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות.