להתחפר–ד”ת עם שיר לפרשת תולדות תש”פ
המח”ט זכור לי כגבר לא גבוה ודי אפרורי שנעמד מאחורי פודיום הנואמים הרחב בקורס מכי”ם, כמעט הסתתר.מפקד שלושת הבסיסים בנגב של בית הספר למכי”ם בחי”ר, פתח את הרצאתו אלינו, מפקדי הכיתות המתלמדים, במלים הבאות:”מי שמגיע לדרגת אלוף משנה ומעלה,
המח"ט זכור לי כגבר לא גבוה ודי אפרורי שנעמד מאחורי פודיום הנואמים הרחב בקורס מכי"ם, כמעט הסתתר.מפקד שלושת הבסיסים בנגב של בית הספר למכי"ם בחי"ר, פתח את הרצאתו אלינו, מפקדי הכיתות המתלמדים, במלים הבאות:"מי שמגיע לדרגת אלוף משנה ומעלה, איננו צריך להשקיע במערך שיעור או באמצעי עזר דידקטיים.חייבים להקשיב לו מכח הדרגה, בזכות הסמכות". כפי שהבנתם, בשנות ה-90, בטרם חדרו מצגות הP.P.לחיינו, זו הייתה אכן, אחת ההרצאות המשמימות שנכחתי בה בימי חיי. היא עסקה, זאת אני זוכר, בתורת ההגנה של חיילות השדה, ועוד דבר אחד חרוט אצלי היטב –הבעייה החריפה שהוא הציג בתחילת ההרצאה: הפאסיביות של המתגונן. היוזמה אף פעם לא בידיו. הוא צריך להתחפר בצורה נכונה, וכל הזמן לעמוד על המשמר, אף פעם איננו יכול לדעת, ממתי ומהיכן תיפתח עליו הרעה מצד אויביו ויריביו.
במהלך חיינו אנו חשים כך לא-פעם, בחינוך הילדים, בעבודה, במקום המגורים. יש לנו אמנם מספר רגעים ותקופות של החלטות גדולות של תנועות ובחירה אישית: מה ללמוד, עם מי להתחתן, היכן לגור ובמה לעבוד. אבל רוב הזמן, אם להיות כנים, אנחנו מתחפרים בשוחה הנעימה שלנו, מנהלים את חיינו בתקווה שלא יבוא זעזועים ומשברים– אבל אלו מגיעים מפעם לפעם, מקישים על התריסים, ומוצאים אותנו תמיד, לא מוכנים לקראתם. כמוהמכי"ם לעתיד באותה שיחה, הבנו היטב את האתגרוהבעייה, אבל ניקרנו בהמשך ההרצאה (אל תגלו), ולא זכרנו ולו פרט אחת מתורת ההגנה של צבא ההגנה (לישראל), מתורת ההתחפרות.
***
הכותרת "יצחק האב ששכחנו" כמעט הפכה לקלישאה כשמדובר על פרשת תולדות. לאב-הסנדוויץ’ מבין שלושת אבותינו אין התורה מקדישה אלא פרשה אחת בלבד. גם שם לא נדודים נועזים, חזיונות כבירים וניסיונות אדירים נמצא - אלא בעיקר עלילות משפחתיות, וסכסוכי שכנים. ’עקדת יצחק’ אכן נקראת על שמו, אך הוא פאסיבי לאורך כל העלילה, ודמותו זועקת בדממה את שורת הפיוט: "אבי, אותי ככבש תעשה". את הברכות הוא מתכנן להעניק לבכור בניו, עשו אותו אהב, אך אפילו תוכנית מרשימה ויחידה זו שיוזם יצחק בעצמו, מוכשלת על ידי אשתו ובנו הצעיר –וכרגיל יצחק מוצא עצמו מגיב לאירועים ולא פועל, מתגונן ומתנצל, במין סיסמה רפה: "וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי?".
ובכל זאת, יש להודות בפה מלא, ישנו תחום אחד בו מצטיין יצחק, ומתייחד בכך: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא". יצחק נאחז בארץ, זורע, מגדל, מכה שורשים באדמה, מתנחל. אברהם לפניו ויעקב אחריו היו רועי צאן, נודדים, תמיד עם הרכוש מיטלטל, עם המזוודות בבוידם, מוכנים למסע הבא, לאתגר המרתק שיוטל עליהם. יצחק לעומתם תוקע יתד. בפרץ של פעלים אקטיביים המיוחסים באופן יוצא דופן,ליצחק עצמו, מתארת התורה את התנחלות הקבע הראשונה בכנען, בארץ הנגב: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא... וַיֵּלֶךְ יִצְחָקוַיִּחַן... וַיֵּשֶׁב שָׁם... וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר... וַיִּקְרָא שֵׁמוֹת... וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר... וַיַּעַל מִשָּׁם...וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ. וַיֶּטשָׁם אָהֳלוֹ... וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה... וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק". סיפור אופטימי זה, פותח במציאת חן בעיני א-להים: "וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ ה’."במהלכו יש סכסוך שכנים, ריב, עשק ושטנה, וסיומו בכריתת ברית ויישוב ההדורים גם בין אדם לחברו:"וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו, וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם".
בליבו של סיפור ההתנחלות וההתבססות נמצאת התגלות ה’ אל יצחק: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, אַלתִּירָא, כִּי-אִתְּךָ אָנֹכִי, וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶתזַרְעֲךָ"ובתגובה יצחק עצמו: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’". בשונה מאביו שהגיע לפיסגה זו בקלי קלות, כמו בטבעיות, ממש בתחילת מסעו לכנען, אצל יצחק הדברים מגיעים תוך עמל והשקעה, במהלך שנים של התבססות באזור, נטיעת אהלים, זריעה בשדות וכמובן, בסמל האולטימטיבי של ההתיישבות בנגב עד ימינו אנו: חפירת בארות. "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶתבְּאֵרֹת הַמַּיִם, ...וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵייִצְחָק בַּנָּחַל, וַיִּמְצְאוּשָׁםבְּאֵר מַיִם חַיִּים... וַיִּקְרָא שֵׁםהַבְּאֵר עֵשֶׂק ... וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּרבְּאֵר אַחֶרֶת". עבור יצחק, כל אירוע משמעותי, ביחסיו עם א-להים ועם הסביבה. מבוטא ומצויין בחפירת באר, אברהם פיזר מזבחות על כל צעד ושעל, יעקב הקים מצבות וגלי אבנים, ואילו יצחק - חופר בארות. הנה הרצף:"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’, וַיֶּטשָׁם אָהֳלוֹ,וַיִּכְרוּשָׁם עַבְדֵייִצְחָק בְּאֵר". ועוד אחד דומה: "וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו, וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק,וַיַּגִּדוּ לוֹעַלאֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם".
***
באופן פיזי פעולת החפירה היא מן הקשות שקיימות בעולם החקלאות. לפני שבועות אחדים נטע כותב שורות אלו מספר עצי פרי בגינה. בידי האמונות על קלידים ומיתרים, אחזתי מעדר מחוספס והלמתי בכל כוחי באדמה, החפירה לא הייתה עמוקה ביותר ובכל זאת הזעתי וכל גופי אמר שירה וביקש להינפש. אלבומי ימי העליות לארץ מלאים בתמונות של פועלים חסונים, בגופיות או ללא חולצות כלל, אוחזים בידם מכושים וטוריות, וחופרים באדמה הקשה. שיא השיאים הוא כמובן חפירת באר, שעומקה מגיע לעיתים לעשר או עשרים מטרים באדמה, ופעמים רבות מתגלה שהמקום בו חפרנו איננו מוצלח וצריך להתחיל את החפירה מחדש במקום אחר.
***
בארות רבות נזכרות בתנ"ך, סצנות מוכרות ומרגשות התרחשו על הבאר ובסביבתה: מלאך ה’ נגלה אל הגר המגורשת וישמעאל הגווע בצמא בבאר לחי רואי, עבד אברהם בוחר את רבקה כאשר היא שואבת לו ולגמליו מים מן הבאר, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר כאשר הוא רואה לראשונה את רחל, משה פוגש שם את בנות יתרו, בתוך הבאר התחבאו שליחי דוד מפני חיילי אבשלום שחיפשו אותם. בכל המקרים הללו הבאר נמצאת במקום, שרירה וקיימת מימים ימימה. היא חלק מהנוף, מקום ציון ציבורי מוכר, או באר בשטח פרטי – אך בכל הבארות הללו לא נזכר מיהו שחפר אותה. מיהו שהשקיע, שחיפש מקום מתאים, שניסה ונכשל ושוב, ושוב, עד שהפך את הידיעה הערטילאית על המים המפכים במעמקי האדמה – לעובדה קיימת ומפכה, משקה וזורמת, למקור מים חיים לאדם, לחי ולצומח. חפירת באר נזכרת פעם אחת לגבי אברהם, ושבע פעמים בפרשתנו לגבי יצחק, עד הבאר האחרונהבסידרה: "וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה, עַלכֵּן שֵׁםהָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע". אף את אהובת ליבו, רבקה, פגש יצחק,כפי שמצויין, ולא במקרה,כאשר: "בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי".
***
"להתחפר בעמדתו" הוא ביטוי המבטא עקשנות ופעמים רבות נדרש לגנאי, כלפי אדם מקובע שאיננו יכול לזרום ולהשתנות, שתקוע באותו מקום כל הזמן. כיום קוראים בני הנוער אלינו המבוגרים, שלא נחפור להם, כלומר לא נאריך בדברים, לא נעמיק ונרחיב – הם כבר הבינו בשמיעה ראשונה ובמבט שטחי, אין סבלנות לכל החפירות הללו. סעו הלאה, יפטירו לעברנו, יאללה חפרתם, תתקדמו! ואולם, דרכו של יצחק, של הדור השני, מלמדת אותנו את ערכה החשוב של החפירה, של ביסוס הדברים הקיימים, והתמקדות בהם. אנו, בני הדור השני לתקומה, כביטויו הקולע של ידידי אלחנן עמנואל, שלא זכינו עצמנו לעשות את המסע הגדול, את המהפכה והנחת היסודות –חייבים לחפור. במובן הלאומי יודעים אנו היטב "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹגמֵחֲפִירוֹת חַיָּיו" (זמר הפלוגות, נתן אלתרמן) וגם בשטח הפרטי שלנו, עלינו לעשות שוב ושוב את אותה הפעולה, לחזור לאותו מקום עצמו, לאותה הבאר הסתומה, לנקות את הפילטרים ולשפץ את המכשיר הישן, להתחפר בשוחה הקיימת, ולמצוא כמני קדם – באר מים חיים.
