סיפור לפרשת שמיני
הצמידות בין חג הפסח שחלף ,ליום השואה בתחילת השבוע הבא והעובדה שאת חג הפסח השנה חגגנו עם עוד אלף ישראלים בניקוסיה שבקפריסין וביקור קצר במה שהיה מחנה מעפילים לא חוקיים גורמת לי לצטט מתוך הספר: ”רסיסי אור”.
הספר הוא סיכום חוויותיו של חמי ראובן ימניק ז"ל ששרד את השואה ויצא לחופשי בכ"ח בניסן תש"ה ממחנה המוות, ולאחר שנתיים במחנות העקורים עלה עם כשלוש מאות פליטים דרך איטליה על אוניית המעפילים כ"ג, שם גם הכיר את אשתו מלכה ז"ל, אחרי ימים ארוכים של הפלגה, כשהגיעו מול חיפה נמנע מהמעפילים לרדת לחוף .
"ראינו את הר הכרמל מרחוק וכמו משה שראה את הארץ ולא זכה להיכנס אליה", כך הוא מתאר את תחושותיו. ואת העקשנות של הבריטים להעבירם למחנות בקפריסין. כשקצין בריטי עלה על האוניה הקטנה וקרא לעברם: " אנחנו מעבירים אתכם לאי קפריסין לזמן קצר... ומשם תחזרו לפי מכסה שנקציב לפי החוק".... התשובה של המעפילים לא איחרה לבוא וכולם קראו בבת אחת לעברו:"בוז לבריטים, מוות לבווין. מדכאים שודדים, לא נעבור בהסכמה, המהומה הייתה גדולה.. האם אחרי כל הסבל הנוראי הזה של השואה האיומה שבה כל אחד איבד את משפחתו ונשאר גלמוד אוד מוצל מאש האם כל זה לא היה מספיק? עוד פעם לחיות אחרי גדרות במחנות??"
"הועברנו לקפריסין מדוכאים וחלשים תחת משמר חיילים... ועל צחיחי סלע וטרשים באוהלים חנינו כצוענים"
ולקראת יום העצמאות אצטט כמה שורות משיר שכתב כשזכה סוף סוף לעבור לעתלית (שוב למחנה מעבר): "לא רחוק הייתי מהחוף וארצנו הושיטה זרועותיה .לא פיללתי שהגיע הסוף ואזכה לדרוך עליה, אחרי סבל ועינוי מר מגבול לגבול נדדתי , די לגלות ולחיות בנכר .לארצי ולמולדתי עליתי"
