ניחוח הגוף הטהור– דת עם שיר לפרשת מצורע
בחרתי בהקדמה זו בבואי לעסוק בפרשת מצורע, ובפרט בחלקה האחרון של הפרשה – שלא זוכה לתשומת לב מרובה בדרך כלל, פרשיית טומאות הגוף. על פי סדר הדברים עוסקת הפרשה בארבעה סוגי טומאות, שניים לגברים ושניים לנשים:
לפי מנהג עתיק יומין בעם ישראל,הילדים הקטנים מתחילים ללמוד את התורה לא מההתחלה – מחומש בראשית, אלא דווקא מהחומש שלנו, חומש ויקרא. וכך נאמר במדרש: "א"ר אסי מפני מה מתחילים לתינוקות בתורת כהנים(=ספר ויקרא) ואין מתחילים בבראשית? אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות". [ויקרא רבה, ז,ג] אינני יודע האם ישנם בתי ספר כיום המאמצים את השקפת המדרש הלכה למעשה, ואולם הרעיון העומד מאחורי מנהג זה הוא חשוב לכולנו, באשר הוא קובע שדווקא בדינים המורכבים ושנראים רחוקים מהבנתנו במבט ראשון – עדיף לעסוק בגיל צעיר, מתוך השקפה טבעית וטהורה, וכך יכולים דברי התורה להתיישב על ליבנו בצורה הטובה, הטהורה והתמימה ביותר.
בחרתי בהקדמה זו בבואי לעסוק בפרשת מצורע, ובפרט בחלקה האחרון של הפרשה – שלא זוכה לתשומת לב מרובה בדרך כלל, פרשיית טומאות הגוף. על פי סדר הדברים עוסקת הפרשה בארבעה סוגי טומאות, שניים לגברים ושניים לנשים: זב, שכבת זרע, נידה]וזבה. הפרשייה מסודרת על פי מבנה מעניין כאשר הטומאות החמורות: זב וזבה, מצויות במעטפת, בהתחלה ובסוף, ואילו הטומאות הקלות יחסית מצויות במרכז הפרשה: שכבת זרע וטומאת נידה.
טומאת הזב, מוגדרת כהפרשה מאיבר המין, המכונה בתורה בלשון נקייה: "זָב מִבְּשָׂרוֹ".[2] כתוצאה מטומאה זו כל סביבת הזב נהפכת להיות טמאה, מעבר לאוכל וכלים בהם נגע הזב שנטמאים, אפילו: "כָּלהַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב–יִטְמָא, וְכָלהַכְּלִי אֲשֶׁריֵשֵׁב עָלָיו - יִטְמָא". כך גם רוקו של הזב מטמא, המרכב עליו הוא רוכב, ואדם הנוגע בו נטמא. החומרה של טומאת הזב מתבטאת גם בדרך בה נטהרים ממנה:"וְכִייִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ - וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר." אין די בלהמתין שהזיבה תיפסק, אלא יש לספור שבעה ימים נקיים לחלוטין ורק אז לטבול במים כדי להיטהר. כפי שציינתי בשבוע שעבר, תהלך הטהרה כולל גם הבאת קרבנות למקדש: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’מִזּוֹבוֹ." ורק אז חוזר הזב לחיים סדירים, חיים של טהרה. בדומה לטומאה זו אף באשה הזבה, מדובר בהפרשה "מבשרה", אך היא לא טבעית וסדירה: "וְאִשָּׁה כִּייָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶתנִדָּתָהּ". גם כאן מדובר בטומאה חמורה, המקיפה את כל הסביבה של הזבה, מגע, משכב ומושב וכו’. ובסיום, כדי להיטהר, ממש במקביל לזב: "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". וכן קרבנות טהרה במקדש.
***
הרתיעה שלנו מעיסוק בנושאים אלו בעת לימוד התורה ופרשת השבוע, נובע מכך שבימינו עניני הטומאה והטהרה אינם רלוונטיים כמעט, וכמובן שהקרבנות אינם נוהגים באין מקדש. אך יותר מכך, משום שהעיסוק בטומאות הגוף הללו, מכריח אותנו להפנות מבט לצדדים פחות נעימים של הווייתנו, היינו, הפרשות הגוף, טומאת הבשר. אף העובדה שאלו טומאות הקשורות במיניות וביחסי אישות, מרתיעים אותנו מעיסוק בהם, מראייתם כחלק מבניין הקדושה, בייחוד כשמדובר בהוראה ולימוד של ילדים וילדות, נערות ונערים.
אלא שזאת יש לדעת, חלקים כביכול "נמוכים" אלו, הינם תשתית קיומנו, היסוד עליו מונח הכול, עד לגובהי הגבהים של הטהרה והקדושה. הילדים הטהורים, שנפשם איננה עכורה ומפולגת יודעים להכיל בנפשם את משמעות עולם הטומאה והטהרה, בלי לחוש מבוכה או אי-נעימות. יבואו טהורים ויעסקו בטהרות. כשמוסיפים ובונים קומות נוספות בגיל יותר מבוגר, הדברים מתקבלים כחלק טבע והגיוני של עיסוק בקדושה ובבניין האישיות על כל חלקיה, "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ".
***
לפני מספר שנים לימדתי ספר ויקרא בכיתה ט’. כשהגענו לפרק זה, עליו מדלגים בדרך כלל בתוכנית הלימודים, נערכתי להסברה מפורטת על תחום טומאות הגוף ובעיקר על השלכותיהן לימינו: טומאת שכבת זרע וטומאת נידה. התברר כי הילדים-נערים שגדלו בבית שומר מצוות ומצויים בחינוך דתי מגל צעיר, לא מכירים את הדברים הבסיסיים ביותר בתחום זה בצורה מסודרת. ניזונים משמועות, מיתוסים או שרויים בבורות מוחלטת. דיברנו על טומאת שכבת זרע המתוארת בתורה כדבר טבעי, כמעט יום-יומי: "וְאִישׁ כִּיתֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַתזָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶתכָּלבְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַדהָעָרֶב. וְכָלבֶּגֶד וְכָלעוֹר אֲשֶׁריִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַתזָרַע, וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַדהָעָרֶב." הקורא את הפסוקים ברצף מבחין היטב בין החומרה של טומאת הזב המופיעה כאמור קודם לכן, לבין הפשטות ושוויון הנפש שבו מתייחסת התורה לטומאת שכבת זרע. רחיצה במים, וטהרה בערבו של אותו יום, כיבוס בגדים שהתלכלכו בשכבת הזרע ונטמאו, הא ותו לא! [3]
התורה מוסיפה עוד דין חשוב, שאף הוא מופיע בשפה עניינית ושוות נפש, כחלק מסדרם הנכון והראוי של החיים: "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַתזָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַדהָעָרֶב". עד כמה הפסוקים הללו בפשטותם ובטהרתם נחוצים לנערים ולנערות בני זמננו. בלי הפחדות ואימה, בלי תיקונים מייסרים ורגשות אשם: יחסי אישות כחלק מסדרי החיים, רחצה במים וטהרה לפנות ערב.
בהמשך השיעורים עסקנו בטומאת הנידה, אף היא מתוארת בתורה כחלק מסדר החיים הטבעי והפשוט. אמנם טומאת הנידה חמורה מעט יותר: "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָלהַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַדהָעָרֶב". והיא אף מטמאת משכב ומושב, ואולם אין בה מעיקר הדין ספירת שבעה נקיים, וכמובן פטורה מקרבן. (אכן, מימי הגמרא ועד ימינו הדין הפשוט בכל קהילות ישראל בנידה, הוא לספור שבעה ימים אחר הפסקת הדימום, ורק לאחר מכן להיטהר במקווה. ואכמ"ל). טומאת הנידה קשורה במחזור החודשי של האישה, עליו חלק מהבנים לא שמעו, ולא מכירים בצורה מסודרת. רבים מהם לא הכירו את דיני ההרחקות הבסיסיים ולא האמינו לי שזו שגרת החיים של זוג נשוי שומר מצוות. לאחר שעסקנו בכך, עד להכרת המושג "מיטה יהודית", הראיתי לתלמידים שאף דין הנידה מסדיר באופן קבוע וטבעי, תקופה של טומאה (שבעה ימים או שבועיים), ולאחריה תקופה של טהרה, כחלק משגרת החיים הבריאה. ללא תהליכם מפליגים של כפרה וקרבנות.
ההשלכה החשובה לימינו בתחום טומאת הנידה, היא כמובן על איסור קיום יחסי אישות בזמן הטומאה. ואולם למרבה ההפתעה, איסור חמור זה מופיע רק בפרשות הבאות, אחרי מות וקדושים, בתוך איסורי העריות: "וְאֶלאִשָּׁהבְּנִדַּתטֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.", "וְאִישׁ אֲשֶׁריִשְׁכַּב אֶתאִשָּׁהדָּוָה... וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם". ואילו בפרשתנו, בעיסוק הראשון בתורה בטומאת הנידה והשלכותהאין מצווה אואיסור, אלא תיאור המצב, הטומאה העוברת אף אל הגבר: "וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ, וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיווְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים".[4] אולי בשביל ללמדנו שלפני האיסורים והאזהרות, יש ללמד את הסדר הטבעי, את ההפרשות, את הטומאה ודיניה, ואת דרכי הטהרה במים החיים. כשלומדים את הדברים קודם כל כסדרם, לא כל התחום הגופני והמיני נתפס כטאבו וכאיסור.
***
אכן, לעיתים אנו כמורים וכהורים, סבורים כי אין בידינו כל התשובות לכל השאלות והתמיהות, ואנו נבוכים מכדי לדבר עם הילדים והילדות על תחומי המיניות והגוף בכלל. ואף על פי כן נדמה לי שחובה עלינו, כל אחד ואחת לפי הבנתנו ויכולתנו, ללמוד וללמד את הדברים ממקורם, להסביר באופן פשוט וטבעי, לכל גיל לפי יכולת הבנתו ותפיסתו. לא להותיר את בנותינו ובנינו ללא הדרכהוהכוונה בתחומים אלו, או להניח להם ללמוד ממקורות זרים ובורות נשברים. ובדורנו דווקא, עם השיבה לארץ, יש משמעות מיוחדת לעיסוק בגוף, בטומאותיו וטהרותיו, בנשגב שבו ובאתגריו המורכבים.
וכך מדריך אותנו ר’ נחמן בקטע קנוני:
"בִּבְחִינַת: "וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם" –’מִבְּשָׂרְךָ’ דַּיְקָא!
שֶׁלּא תַעֲלִים עֵינֶיךָ, מִלְּרַחֵם עַל בְּשָׂרְךָ, הַיְנוּ בְּשַׂר גּוּפְךָ.
כִּי צְרִיכִין לְרַחֵם מְאד עַל הַגּוּף, לִרְאוֹת לְזַכְּכוֹ
כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהוֹדִיעַ לוֹ, מִכָּל הַהֶאָרוֹת וְהַהַשָּׂגוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת."
ובהמשך הוא מבאר, שדווקא ההשגות הבסיסיות
שנחוות על ידי הגוף עצמו, בדרך כל בשר –
הם שמסייעות להתעלות להשגות רוחניות:
"וְזֶה בְּחִינַת: "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ", ’מִבְּשָׂרִי’ דַיְקָא!
הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּשַׂר הַגּוּף, ’יֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ’, - הַיְנוּ הַשָּׂגוֹת אֱלקוּת."
(ליקוטי מוהר"ן כ"ב, ה)
***
***
השיר ’סליחות’ של לאה גולדברג, שמושמע תדיר בהקשרים מגוונים, משמש מופת בעיני של כתיבה חושנית אך עדינה, המחברת בין גוף לנפש. מרוממת את ניחוח לילו של הגוף, אל איכות של הקשר, של מערכת היחסים הנפשית המיוחדת. הלחן העדין של עודד לרר, והביצוע הקנוני של יהודית רביץ מפסטיבל הזמר תשל"ח.
אני בוחר בכינוי מקובל זה לטומאת הנידה, אף שבתורה גם טומאה זו מכונה "זיבה", אלא שזוהי תופעה טבעית, בזמן הנידה, המחזור החודשי. לעומת הזבה הגדולה, שהיא בהגדרה, עניין החורג מהטבעי: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ.
כשם שברית המילה מתוארת בתורה: "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם", "יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ".
לא באתי להמעיט מאיסור הוצאת זרע לבטלה, אלא שאיסור זה (שלדעת חלק מהפוסקים הוא מדרבנן), צריך להילמד אחר שמדברים על הטבעיות של יציאת שכבת זרע, כך מדריכה אותנו התורה. קומה נוספת בתחום היא דיבור על "ברכת הזרע" בה זכינו כבנים לעם ישראל, כנאמר פעמים רבות בספר בראשית: "כִּיבָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶתזַרְעֲךָ...וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ". ואפנה את הקוראים לרעיונותיו של הרב דב ברקוביץ בעניין זה.
ההשלכה מכך תהיה במקרה של שגגה מצד האיש, שלא ידע שהאישה טמאה(ראה אבן עזרא, ויקרא, ט"ו, כ"ד).
סליחות
מילים: לאה גולדברג
לחן: עודד לרר
באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים.
ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן
ולכל שערה בבשר החשוף
וריח ילדות ריח דבק ואורן
הוא ניחוח לילו של הגוף.
אם היו עינויים - הם הפליגו אליך
מפרשי הלבן אל האופל שלך
תנני ללכת תנני ללכת
לכרוע על חוף הסליחה.
ולמדתי שם לכל ריס וציפורן...
