”אנחנו שוב הולכים לבחירות כשהסיכוי להכרעה ברורה הוא קטן”
ארנון גרוס מגבעת אלה, מזרחן בהשכלתו בעל תואר ד”ר בתחום זה מאוניברסיטת פרינסטון בארה”ב, העביר במועדון אביב הרצאה על ספרו החדש ”קריאת כיוון: על מצבו של עמנו ומדינתו”
ד"ר ארנון גרוס, תושב גבעת אלה, מזרחן בהשכלתו ועיתונאי לשעבר בשפה הערבית העוסק במחקר על היחס ל"אחר" ולשלום בספרי הלימוד הפלסטיניים, הרצה במועדון אביב שבכפר תבור על תובנות מספרו החדש "קריאת כיוון: על מצבם של עמנו ומדינתנו - ניתוח עכשווי והצעות לפעולה" ("איפאבליש הוצאה לאור"). הספר כולל ניתוח והצעות פרגמטיות בנושאים שונים, חלקן בלתי שגרתיות, מנקודות מבט שונות: כד"ר מאוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, כחוקר ספרי לימוד פלסטינים באזור וכעיתונאי ששידר לעולם הערבי קרוב ל-40 שנה.
ד"ר ארנון גרוס: "עם ישראל כאומה הולכת ומתפוררת, ואם לא נתעשת ונמצא דרך לעבוד ביחד, אז בקרוב מאוד לא נהיה כאן כעם במדינתו - עם השלכות איומות על גורלו של העם היהודי בכללותו. אמנם כולנו יהודים-ישראלים, אבל אנו משתייכים לארבעה מחנות שונים שלכל אחד מהם אג’נדה משלו: ישראל הראשונה והשנייה שנוהגים לכנותן ’מחנה-רק-לא-ביבי’ ו’מחנה-רק-ביבי’ (נתניהו עצמו הוא רק סמל לאיבה ההדדית בין המחנות וכשיבוא אחר במקומו יעריצו וישקצו אותו באותה מידה), מחנה הציונות הדתית והמחנה החרדי. כל אחד מאלה נותן משמעות אחרת לזהותנו המשותפת, כשהקיצונים בכל מחנה מושכים החוצה, וכך היא הולכת ונפרמת"
לדבריו, ברור שלא תיתכן הסכמה כללית בין המחנות, משום שערכיהם שונים ומנוגדים יותר מדי בשביל הסכמה כזו ואף יש קווי שבר חברתיים ותרבותיים, שממבט ראשון נראים כבלתי ניתנים לאיחוי בדור אחד. ד"ר גרוס: "הדרך היחידה לקיומו של ממשל מתפקד במדינה היא הסכמה על דברים אופרטיביים - קווי מדיניות אחידה בנושאים חשובים. זה גם מה שהוא מציע בספרו: מדיניות לשימור העם היהודי והידוק הקשר בין חלקיו בתפוצות לבין ישראל, הבנת מעמדנו החריג במזרח התיכון ומשמעות הסכסוך עם הפלסטינים והתנהלות מיטבית מולו, הבנת האיומים הניצבים מולנו הנובעים מאופיו המיוחד של המזרח התיכון וגיבוש קווי מדיניות, הצעות לתיקונים בשיטת הממשל שיבטיחו יתר יציבות, יעילות ומעורבות מצד הציבור ועוד".
מדוע לדעתך יש סיכוי קטן להכרעה ברורה בבחירות הקרובות לכנסת?
"הסיבה לכך היא שההצבעה בבחירות מושפעת בראש ובראשונה מרגש ההשתייכות למחנה זה או אחר והדינמיקה הדמוגרפית הביאה אותנו לכך שהכוחות נהיו שקולים. אין טעם לנסות לשכנע את ’האחרים’ שאתה הוא הצודק והם הטועים, כי הם לא ישתכנעו. אין טעם להילחם בהם, כי אי אפשר לנצח במלחמה הזאת אלא רק להפסיד. הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום הזה הוא לאמץ גישה אחרת של הבנה, הכלה והסכמה על מה שניתן להסכים עליו בין ארבעת המחנות הנבדלים בתוכנו".
לטענתו, הדרך האופרטיבית לפעול בכיוונים אלה היא הקמת פורומים מקומיים לדיון בנושאים אלו והתאגדותם לאחר מכן לתנועה עממית. "בחיי כעיתונאי ’הצלחתי’ להתייאש מהפוליטיקאים המקצועיים וקשה לי לראותם מובילים להסכמות בין המחנות", הוא מודה.
הוא מודה כי ממפגשים רבים שהיו לו כעיתונאי עם לא מעט חברי וחברות כנסת "בשיחות פנים אל פנים איתם התרשמתי מאישיותם ומרמת הבנתם את העניינים שעליהם דיברו, אבל כשראיתי אותם צורחים במליאה ובוועדות תהיתי על הפער העצום בין התנהגותם כבני אדם רגילים לבין התנהגותם ’הרשמית’, כאילו הכנסת והתיאטרון חד הם".
יש לך תובנות חשובות מהסכסוך הישראלי-ערבי?
"תקומת מדינה פלסטינית היא חלק מהותי מפתרון הסכסוך, אבל מכיוון שתקומתה כיום תהווה איום קיומי על ישראל יש לדחותה עד שייווצרו התנאים לפיוס. כמו כן, במדינה הפלסטינית העתידית צריכים האזרחים היהודים להוות אחוז מקביל לאחוז של האזרחים הערבים בישראל, ולכן יש לעודד התיישבות יהודית נרחבת בשטחי יהודה ושומרון, ובעתיד - גם ברצועת עזה כשהדבר יתאפשר. זה יתרום לאופי הדמוקרטי של המדינה הפלסטינית העתידית, יבטיח יציבות וישמר את הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם שטחי ארץ ישראל שבריבונות פלסטינית".
הוא נולד בחיפה בשנת 1949 לאליהו, שנולד בריגה (לטביה) למשפחה ציונית ועלה לארץ ב-1932, ולנעמי, בת למשפחה מתבוללת, שעלתה מברלין בעליית הנוער ב-1934. כל בני משפחתה האחרים נשארו בגרמניה והושמדו בשואה. יש לו אח שנולד ב-1952. אביו עבד כהנדסאי בבתי הזיקוק בחיפה, אך נפטר בגיל צעיר (41) ב-1955. המשפחה עברה לתל אביב, שם החלה אמו לעבוד באל-על, ואילו הוא ואחיו נותרו בבית עם מטפלות. כשאחיו הגיע לכתה א’ עברו שניהם לפנימיית כפר הנוער בן שמן. לאחר מות אימם בשנת 1965 הוא ואחיו השכירו את דירתם בת שני החדרים בתל אביב. ארנון עבר לגור בחדר שכור אצל משפחה עד סיום לימודיו, ואחיו עבר לקיבוץ עד לסיום לימודיו.
ארנון התחתן לקראת תום שירותו הצבאי ב-1971 עם רות מורד ז"ל, מזרחנית בהכשרתה ובת למשפחה ממוצא עיראקי. הם היו נשואים במשך 36 שנה, ואז התגרשו. היא נפטרה תשע שנים לאחר מכן. נולדו להם שתי בנות: נעמה - מעצבת אופנה וטקסטיל במקצועה, מתגוררת במודיעין, נשואה לרן ויש להם בן שהתגייס השנה לצה"ל ובת בבית הספר, ועידית - מורה לאנגלית, מתגוררת בכפר תבור, נשואה לאמיר ולהם שלושה בנים בגילי בית ספר, הצעיר שבהם על הרצף האוטיסטי.
הוא התחיל להתעניין בערבים ובמזרח התיכון כבר לקראת סיום לימודיו בבית הספר היסודי בבן שמן. "בתיכון למדתי ערבית כשפה זרה שנייה במגמה המזרחנית. עם גיוסו לצבא ביולי 1967 הופניתי לאולפן הערבית של חיל המודיעין, ומשם הועברתי ליחידת 154 (504 כיום). במלחמת יום הכיפורים שירתי כקצין בחזית המצרית בסיני ובאזור מערב התעלה, ובהמשך השתתפתי במבצע ליטני בדרום לבנון. בשנת 1986 הועברתי כאיש מילואים לדובר צה"ל, שם רכשתי כלים בתחום ההסברה. בהמשך מוניתי במסגרת שירות המילואים לממלא מקום מנהל תחנת הרדיו של יחידת הקישור ללבנון במטולה, ששידרה ללבנון ולסוריה וכל עובדיה היו לבנונים ולמדתי מהם רבות. השתחררתי משירות מילואים בשנת 2000 בגיל 51 בדרגת רס"ן".
