פרשת השבוע

לא הכול דבש בחיים. וגם על הדבש ועל העוקץ אנו צריכים להיערך כמו כן על המר והמתוק. בפרשת השבוע הסדר התהפך. בעיצומה של חגיגת חנוכת המשכן וחניכתם והכנתם של הכוהנים לעבודה במקום הקדוש.

בימים אלה שבו המאבק  מול אויבינו מתעצם צריכים לזכור שבעזרת תפילה  וצדקה נוכל בעזרת השם להעביר את רוע הגזרה בדיוק כמו  בסיפור מגילת אסתר שרק אחרי צום ותפילה

אחרים מדגישים שהמשכן היווה עדות לעובדה שהקב”ה סלח  על חטא העגל הרי חז”ל מספרים שהלוחות ושברי הלוחות הראשונים נשתמרו בארון  העדות...

משה לא מכריח את הציבור לשלם מס או  אגרה לצורך המשכן. הוא קורה להתנדבות. ההיענות הייתה כל כך גדולה עד שנאלצו להכריז על הפסקת המבצע לאיסוף החומרים

כך על פי המדרש עם ישראל לא מתערבב ולא מתחתן עם שאר אומות העולם ותמיד הוא שונה  ושומר על ייחודו. מי שלא מבין זאת די שישמע ויראה חדשות איך כל המזרח התיכון משנה פרצופו...

בימינו משמשת תמונת המנורה כתפאורה לבתי כנסת רבים. בכל מקרה הסמל אומץ על ידי הממשלה כלוגו קבוע בכל מסמך רשמי. אין פלא מדוע החליט הפרלמנט הבריטי להעניק לכנסת ישראל מנורה גדולה לפני שער הכניסה

אנשים חשובים בעיני עצמם מתלוננים על חוסר בנאורות של הצד השני. הכול שלילי. הכול חשוך. שהרי לדעת הפוסלים, להדגיש בלימוד האזרחות כללים של חירות האדם ממקורות יהודיים נראה להם עבירה חמורה

פרשת השבוע נפתחת בחרדה גדולה של בני ישראל בראותם את המצרים רודפים אחריהם. הרי זה עתה גורשו ממצרים בהבטחה לעתיד טוב יותרו והפרשה מסתיימת במלחמה בינם לבין העמלקים

ניסיונו של ח”כ מיקי זוהר מקרית גת להשבית את מרכזי הקניות בתל-אביב על מנת להחזיר לעיר העברית הראשונה את הצביון היהודי שלה זכה כצפוי לביקורת מלגלגת באמצעי התקשורת

פרשה רודפת פרשה. ראש ממשלה לשעבר נשלח למאסר. רב מפורסם נדחה ערעורו וצפוי להישלח לשנת מאסר. ראש עיר חשוד בפלילים ועוד במעשים מגונים. עוד סיפור פיקנטי מלפני עשרים שנה תופש כותרות וכך זה ממשיך ואין מי שמצליח לעצור את השיטפון הזה

פרשת השבוע הפותחת בסיפור שיעבוד מצרים, מבליטה לדעתי את ההבדל בהתייחסות  הנשים בכלל, לגזרותיו של פרעה ואת התנהגותן האמיצה  והאנושית  ללא הבדל של דת וגזע לבין  התנהגות  רעה וחריגה של גברים  שונים באופן כללי

ואנחנו? האם כעם אנו מסוגלים לאהבת חינם? האם כפרטים? או שאנו בוערים בכעס וברצון לנקום באלה שפגעו בנו? אם כך- כיצד נזרז את הגאולה? הן האישית והן הקולקטיבית.

השבת נחתום את  חומש בראשית המתאר לנו את השתלשלות  ההיסטוריה מהבריאה ועד הירידה למצרים של יעקב וכל משפחתו  . עם האיחוד של 12 שבטי ישראל לגווניהם

עם פרסום דו”ח העוני השנתי  נוכל ללמוד  משנות הרעב שהיו במצרים איך המלך  בעצת יוסף, קונה את אדמת נתיניו  ואת  בהמותיהם  ומעניק להם סל  פרנסה. האם נגיע גם אצלנו למצב כזה חלילה?

נחפש בתוך מבנה הנפש שלנו נקודות תורפה העלולים לזמן מחלה או אירוע כואב מבחוץ; האם אנו יכולים לעבוד עליהם? לדוגמא: אם אנו מוצאים בתוכנו קמצנות, האם נוכל לעבוד עליה

זו לדעתי עצה טובה ואקטואלית תמיד בניגוד לכל האופנות המתחלפות חדשות לבקרים. מרתקת העובדה שבלימוד הדף היומי בגמרא השבוע הופיעה ההלכה הזאת במקרה?! 

האם זה השאיפה לכסף, למעמד? לשליטה? תאוות היצרים? אחיזה באנשים אחרים? ועוד. הרי כולנו נבנינו במקור כמקדש לאלוהים, כנאמר: וְעָש

מה הייתה הסיבה לריב האחים עם יוסף? האם יוסף ביקש למלוך או לשלוט עליהם כפי שהם הסבירו את חלומותיו? ומדוע יעקב העדיף את יוסף?

עם ישראל מתחיל ביעקב, כעם קונקרטי החי בארץ קונקרטית, אך כישות החיה על פי חוקי הנצח. חיי רוח שזורים בחיי שעה. יעקב הוא הארכיטיפ של הכלת הקונפליקט

"מעשה אבות סימן לבנים"! במילים אחרות כל מה שקרה ליעקב יקרה או קרה בהיסטוריה הארוכה של עמנו. המאבק הבלתי נפסק עם  אחיו וחותנו ושכניו נמשך ללא הפסק